אהוד בנאי באלבום החדש: בשל ובוגר מתמיד

אחרי האזנה ראשונה ל"רסיסי לילה", אלבומו החדש של אהוד בנאי, נראה שהפעם בחר בנאי להיות יותר דוקומנטריסט ממוזיקאי. הוא שם כדי להתעכב רגע במקום שכולנו לא עוצרים להביט בו. הוא מצלם במילים רגעים קטנים עמוסי רגש וסערות קטנות. הוא מכניס אותנו לתוך סצנות שמרגישות מוכרות וזרות באותו הזמן. הוא מחבר בין עולמות זרים לתוך זוג עיניים מתבוננות ושואלות. רסיסי לילה הוא שם נהדר לאלבום שלוקח את מטען החוויות של היום ומפרק אותן לרצף תהיות שרגשות שעולות בלילה.

אחרי האזנה שנייה לאלבום רואים את החכמה הפשוטה הזו שמאפיינת את בנאי לאורך כל הדרך המוזיקלית שלו. אפשר לשים לב לדרך הלירית שבה הוא קושר את ניו ג'רזי לרמת גן, את רבי עקיבא לראווי שנקר, את הרגש לחומר. כמו אביו יעקב, גם אהוד בנאי יודע לספר סיפור בצורה מרתקת ונעימה. פיסות המציאות שהוא מצלם מתחילות להתחבר לסיפור מסגרת אחד גדול, והופכות למקשה אחת ברורה. אפשר לשים לב לנוכחות הבולטת של אלבומיו הקודמים בתוך האלבום החדש. אפשר להתחיל להתחבר לדמויות שמובילות את הסיפורים שלו.

אחרי האזנה שלישית כבר צוללים פנימה לתוך השירים עצמם. התנועה הבלתי פוסקת, במרחב ובמחשבה, שמתוארת נפלא ב"אני הולך" ("עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום"). המפגש האמנותי והדיאלוג שהוא מקיים עם אלן גינצבורג ב"משורר וילד" ("על חוף הכנרת, שנות האלפיים, המשורר כבר לא כאן הוא נודד בשמיים. והילד כבר איש, יושב על המזח, קם פתאום ממקומו והולך על המים"). סיפור האהבה מלא המהמורות בשיר "אבן ספיר" שמתכתב עם סיפור יעקב ורחל, ומסתיים בערפל מלא געגועים. הפרשנות והחיבור האישי לסיפור הפרדס של רבי עקיבא בשיר "מעשה בארבעה". האוטופיה הרומנטית שב"שיר זמני". הרגש האבהי שמנסה לשחרר חבל לבת הגדולה אבל גם לשמור אותה קרוב ב"כמו ציפור ושרה". הניסיון לתאר את הסיזיפיות והתובענות של תהליך הכתיבה ב"מפתח הלב" ("לא מוצא את הפתח לצאת לעולם, השיר שוב חומק מסרב להיכתב"). כל סיפור הוא עולם ומלואו, כל שיר הוא רק פסיק בזמן, כל שורה היא קפסולה של חיים שלמים.

אחרי האזנה רביעית מתחילים להבין את הקסם. את הלחנים העדינים שעוטפים את המילים בלי לכסות אותן. את החיבור המוצלח ללהקה (נושי פז, ערן פורת, גיל סמטנה, ניצן חן רזאל, אלעד כהן בונן). את המורכבות בלתאר בפשטות התרחשות יומיומית. את הסיבה ש"אני הולך" כבר הפך ללהיט. את התפקיד שממלאים הקטעים האינסטרומנטליים באלבום. את הבשלות והבגרות שהפעם נוכחות יותר מתמיד.

אחרי האזנה חמישית כבר עושים את החיבור. בין "כמו ציפור ושרה" לבין "אביא לך". בין "מעשה בארבעה" לבין "על דרך יפו". בין "אבן ספיר" לבין "עלמתי האירלנדית". בין "רסיסי לילה" לתשעת האלבומים שקדמו לו. אין טעם למהר ולקשור כתרים או לצאת בהצהרות מהדהדות. צריך לתת לאלבום את הזמן שלו לחלחל באופן טבעי, לחשוף עוד שכבה בעצמו ולהתגלות לגמרי. כמו תמיד אצל בנאי, האיכויות האמיתיות של האלבום לא יובנו בזמן אמת, אלא רק אחרי שנלמד לחיות איתו יחד ולהקשיב לו באמת.