בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הכל מוגש בהומור, בעדינות, בלי לפגוע [צילום: ליאון אלי]
|
|
|
הבועה לי - סאטירה מדוגמת על המציאות
|
תאור הומוריסטי משעשע של אירועים שקרו עם משמעות פרוש שונה ואמירות חזקות שאפשר לצחוק למרות הדברים הרציניים. הכל מוגש בהומור, בעדינות, בלי לפגוע, ללא כוונה רעה אלא להבהיר, להדגיש, לבדר, להצחיק. מעורר למחשבה. כדאי וראוי לראות
|
בתיאטרון ערבי עברי ביפו קבוצת שחקנים חמישה במספר - שלוש בנות ושני בנים בוגרי סמינר הקיבוצים המעדיפים להקרא אנסמבל הציגה מופע סאטירה. ההצגה מבקרת בצורה הומוריסטית אירועים שקרו במלחמות, מלחמות, יחסי יהודים ערבים ועוד. הכל בדיבור, תנועה, שירים ומוזיקה ובקצב מהיר ביותר. הכל מוגש בצורה חביבה ,רעננה,מלאת מרץ ונעורים. המוטו הוא "אני מול עצמי ומה שנאמר בעצמי". ראינו בהצגה איך להרוג ויחד עם זאת איך לרפא. הדבר מצחיק כי השחקן הוא גם חייל וגם מציל חיים. טוב לישון באהל כי זה מחבר אותנו לארץ ולאדמה. הכל מוגש בהומור, בעדינות, בלי לפגוע, ללא כוונה רעה אלא להבהיר, להדגיש, לבדר, להצחיק. אנו עדים לאירועים שקרו והם מוגשים בהומור כסאטירה עם משמעות אחרת ועם פרוש שונה. בקצב כמעט רצחני עוברים מנושא לנושא במהירות הבזק ללא כל קשר בין הדברים ובכל זאת הכל מוגש בבהירות ובחיוך רב. הערבי מספר איך מפסיקים אותו כל רגע ולא מאפשרים לו לסיים. אין הגיון במלחמה זה ידוע ונשאלת השאלה האם אנו מאבדים צלם אנוש. אירועים ותופעות רציניות מוגשים כבדרך אגב בדרך שלא התכוונו והתכוננו עליה. השחקנים עושים עבודה יפה ומצהירים כי הם עושים משהו אחר. הם לא אוהבים תיאטרון ועושים כאמור משהו אחר כי הם חדורי תחושת שליחות וגאוה, רואים את עצמם נאורים, ליברליים, שוחרי זכויות אדם וצדק ומתארים את המציאות כפי שהם רואים אותה בצורה הומוריסטית משעשעת. המופע גובש, לדבריהם עוד בהיותם בלימודים במסלולים השונים של הסמינר ועליו הם עבדו כשנה תוך ביקורת על מעשיהם - מעשינו והסביבה בה אנו חיים. יעל טל כתבה וביימה מופע נהדר, קיצבי, משעשע בעל אמירות חזקות שאפשר לצחוק ולחייך בו למרות הדברים הרציניים הנאמרים בו כי זו דרכה של הסאטירה. נעמה רדלר אחראית על כל מה שקשור למוזיקה היפה, התלבושות והתפאורה עוצבו על-ידי רויטל כרמל ומשתתפים במופע גם כיוצרים עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור ונעמה רדלר. כדי שנוכל "לראות" את המשמעויות השונות נדב ברנע האיר לנו היטב את הבמה. לראות או לא לראות: מופע קומפקטי, מעניין, משעשע, מעורר למחשבה שכדאי וראוי לראות.
|
להדגיש, לבדר, להצחיק [צילום: ליאון אלי]
|
|
|
|
מופע נהדר, קיצבי, משעשע [צילום: ליאון אלי]
|
|
|
|
תאריך:
|
27/04/2011
|
|
|
עודכן:
|
27/04/2011
|
|
ליאון אלי
|
הבועה לי - סאטירה מדוגמת על המציאות
|
|
בעולם רווי התחרות שלנו, כל קמעונאי חייב להשאיר חותם ורצוי מאוד שיהיה גם חיובי על לקוחותיו. ישנן מספר דרכים ליצירת חותם זה, אשר חשיבותו הולכת וגדלה בשוק הצפוף במיוחד בישראל. קיימות מספר דרכים, אולם נראה שדווקא השילוב והמינון ביניהן יכול להניב את התוצאה המקווה.
|
|
|
בשבוע שעבר, עשר שנים לאחר שראה אור לראשונה, יצא לאור המיזם "הכי טובים" של עיתון מעריב, מגזין שבו נמנים בעלי המקצוע הטובים ביותר במגוון תחומים. במרכז המיזם, שיצא במהדורה חגיגית, עמדה גם הפעם הרשימה שבשלה בא לעולם - רשימת הרופאים הטובים בישראל.
|
|
|
השופט: אלכס קיסרי, בית המשפט המחוזי, חיפה.
|
|
|
בשנת 1954 פנה סרגיי קורוליוב, ראש תוכנית החלל הרוסית, לראשי ברית המועצות בהצעה לפתח לוויין שיסתובב סביב כדור הארץ. קורוליוב העביר דוח על המאמצים הנעשים בארצות הברית בכיוון זה, והעריך שהאמריקנים מפתחים טילים שנועדו לשם הצבת לוויינים בחלל. הימים היו ימי המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארה"ב, ומשמעות כושר הנשיאה המוגבר של הטילים - שנועדו לצורכי החלל אך באותה מידה אפשר היה לשגר בעזרתם נשק אטומי למטרות מרוחקות על פני כל כדור הארץ - לא נעלמה מעיני הסובייטים. כושר הנשיאה לטווחים עצומים והיתרון המודיעיני הנובע מהצבת לוויינים לשם תצפית מהחלל היוו איום חדש ומסוכן ביותר על ברה"מ. כך נוצרה התוכנית הסובייטית לכיבוש החלל שכונתה בשם 'ספוטניק 1' (משמעות המילה היא בן-לוויה, לוויין), תוכנית שהתמודדה במשך שנים רבות במרוץ צמוד עם התוכנית האמריקנית המקבילה לה.
|
|
|
אדם קם בבוקר ויוצא ליום עבודה שגרתי. נושק לאישה, לילדים ובטרם נפרד עוד מספיק לומר משהו על התוכניות להערב אחרי שישוב. 12 אלף אנשים במדינת ישראל שיצאו לעבודתם בבוקר לא שבו הביתה. הם מצאו את מותם ב-500 תאונות עבודה קטלניות שאירעו מאז קום המדינה. הם הותירו משפחות כמעט בחוסר כל, אלמנות ויתומים שאיש לא מכיר בקיומם רגע אחרי שהאבל מסתיים.
|
|
|
|