בגיליון האחרון של Jewish Quarterly היוצא לאור בלונדון, רבעון יהודי אינטלקטואלי, שמדינת ישראל תקועה לכותביו כמו קוץ בתחת, התפרסמו רשמי מסע מאל-אנדלוז האמיתית מאת עדינה הופמן, שהיא אחת העורכות של הוצאת הספרים הירושלמית באנגלית "איביס"
1. בדבריה היא מטפחת את המיתוס או המטאפורה הכוזבים של אל-אנדלוס – אנדלוסיה – כגן עדן תרבותי של שלוש הדתות, יהודים מוסלמים ונוצרים. פריחה תרבותית גדולה, שכל אחד משלושת היסודות תרם לה כביכול. זה חלומה הכוזב, והנוגע ללב בתמימותו, על אנדלוס החדשה, קרי המזרח התיכון.
הופמן, כמו אחרים לפניה, וודאי יהיו גם אחריה, בחוגים תרבותיים שונים וחבריהם לאידיאליזאציה – מסלפים לגמרי את המושג של אנדלוס. הפריחה התרבותית המשולשת שהפכה לסמל של תלת-קיום בכבוד – היא פשוט עיוות של ההיסטוריה. הפריחה הזו נתאפשרה ונתקיימה אך רק תחת שלטון מוסלמי אכזרי ומוחלט. היהודים כמיעוט, ללא שום תביעות של עצמאות פוליטית כלשהי, במעמד נחות המוגדר היטב על-ידי הקוראן. משוררים – בוודאי, אנשי כספים – כמובן. מתרגמים, אנשי לשון, בלשנים ובעלי אגרונים למיניהם – אדרבא ואדרבא. רק שכל אלה כפופים ללא שיור לסייף אל דין, לחרב האיסלאם, אז – בגלגולה המאורי, הצפון-אפריקני, שלא היה פחות אכזר ממשטרים איסלאמיים אחרים.
הנוצרים – תחילה כלוזרים, כמי שהפסידו את אנדלוס למאורים, אבל אחר כך כאויבים נחרצים, שהצליחו לבסוף לגרש את המוסלמים לכל הרוחות. איזה מין שיתוף שווה-שוקיים יכול להיות כאן? אגדה מולידה אגדה, וכמיהות הלב של יהודייה שמאלנית בת ימינו, מתלבשות בכסות אנדלוסית שקרית וכוזבת. נכון שאנדלוסיה עברה התמרה רוחנית, והשמאל הישראלי רואה בה גם את דמותו האלמותית של המשורר הקומוניסטי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה. ואם בשירתו הגדולה של לורקה, מתגשמת אחוות הדתות, שהרי הוא שאב רבות מהשכבות הצועניות מצד אחד, והמוסלמיות מצד שני של אנדלוס – למה שלא תתקיים גם בשירה הפלשתינית הערבית או העברית הישראלית מעין אחווה בין-דתית שכזו? אבל לורקה לא יציל את אנדלוסיה המוסלמית שהנוצרים הביסוה. ולורקה לא יציל את השירה העברית ישראלית והערבית ישראלית פלשתינית, מהתהום העצומה הכרויה ביניהן.
יש רק יתרון תעמולתי אחד למושג אנדלוס בעיניי, והוא: אל מול מודל מדינת הצלבנים שפרחה כאן כמאתיים שנה, והוכרעה על-ידי בריוני האיסלאם – יש להציב את מודל אנדלוסיה. לאמור, חרף שמונה מאות השנים שהאיסלאם שרץ בה, הוא סולק לבסוף בחרפה! ולא חזר עד ימינו אלה!. כלומר, למעלה מחמש מאות שנה. אני מוכן לחתום כעת על שטר של חמש מאות שנה למדינת ישראל. זהו בשבילי לפחות, הפירוש היחיד והקביל של אל-אנדלוס – טריטוריה יחידה בעולם שהאיסלאם הפסיד ולא כבש מחדש!. תקוותי שפלשתין תהיה, במובן זה בלבד – אנדלוס השנייה.
