בגידת הספרים

אני בעצם דור שני ל"כותבים" בקיבוץ. אבי המנוח, אליהו (יוסלביץ') פורת, היה מתרגם ועורך. הוא החל את כתיבתו הפורייה בעיתונות תנועת "השומר הצעיר" עוד בפולין. שמעתי לא פעם מפיו, שעלייתו ארצה נתאחרה בשנתיים שלימות, כיוון שההנהגה הראשית של התנועה בפולין, דרשה ממנו להישאר בוורשה ולערוך את העיתון. ואכן מצאתי בעיתונות התנועה משנות השלושים מאמרים פרי עטו, שהיו חתומים: א. י. - לאמור אליהו יוסלביץ'...

אבל גם אבי היה בן לסבי שכתב לא מעט בחייו. סבי היה רב נודד וכיהן כרב דמתא בעיירות וערים אחדות בצפון מזרח פולין ובליטא. שתיים מן הערים הללו זכורות גם לי. סמיאטיץ' וסובלקי. לימים ערך אבי את ספר הזיכרון לקהילת קוצק, והתלונן מדוע חטפו לו את ספר הזיכרון לקהילת סובלקי מתחת לידיים...

גולת הכותרת של כתיבת סבי, היה פירוש ענק ל'מסכת זרעים' של התלמוד. הוא מצא במסכת התלמודית הסבוכה הזאת מוצא ספרותי לגעגועיו הקשים לארץ ישראל לאדמתה לצמחיה לאילנותיה ולחקלאותה. כתב היד נותר בידי חתנו שנים רבות. שרד את מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ולבסוף נדפס לפני כמה שנים בירושלים. הספר הוא ממש ענק במימדיו ומשקלו לבטח מתקרב לעשרה קילוגרמים...

הדירה הקטנה של הוריי, בסוף שנות החמישים וראשית השישים, הייתה הדגם הראשון של חדר עבודה שראיתי. אע"פ שזיכרונותיי מרחיקים אפילו עד אוהל המשפחה של הוריי, והצריף שהיה ארמון לעומת האוהל, זיכרונותיי מחדר העבודה מתחילים מבניין הלבנים הצנוע שעברו להתגורר בו בשנת 1946.

היו לאבי המון ספרים, מחשב לא היה אז, ועבודתו נעשתה בעזרת ספרי העזר, שהיו פזורים בכל מקום בבית. מילונים, קונקורדנציות, איגרונים, ספרי מלים ותחדישי לשון. ערימות ספרים חנו בכל מקום: על שולחן העבודה, על המזנון, על הספות. הוא כתב בעטים כמובן. ועט עם דיו אדומה יוחד לתיקונים ולהגהות. אני זוכר שהצצתי פעם בגניבה על דפים שערך: הם היו ממש אדומים! הערותיו ותיקוניו האדימו את הדפים. מכונת כתיבה לא הייתה לו, והוא קיבל מהוצאת 'ספריית פועלים' שבה עבד, שעות עבודה עם קלדנית. דומני שגם אילו הייתה לו מכונת כתיבה הוא היה מתקשה בהפעלתה...

נזכרתי בכך בראשית כתיבתי. אני נהגתי לכתוב את סיפוריי הראשונים בעיפרון. גם משום שהיה לי נוח למחוק, וגם משום שהייתה בזה התרסה: שימו לב, אני לא סופר, אני קיבוצניק, חקלאי, שגם כותב מדי פעם. פעם אחת אפילו השתתפתי בערב קריאה עם רבקה גורפיין ז"ל, הסופרת הוותיקה מקיבוץ עין שמר. היא ישבה לידי והציצה בניירות שלי הכתובים בעיפרון. אני זוכר שהיא המהמה לעצמה בשקט, אבל שקט כזה שיכולתי לשמוע: "איך זה? בעיפרון? והרי היום כבר לא כותבים ככה!" לימים נזדמנתי לביתם של רבקה ועזריאל אוכמני ז"ל, והיא קידמה את פניי בחיוך של ידידים, ואמרה: "אתה יודע, המנגינה הכי יפה בעולם, היא קול התקתוק של שתי מכונות הכתיבה שלנו, שלי ושל עזרי!" - ובאמת הקיבוץ התקין להם שני חדרי עבודה קטנים. ואני ראיתי, התקנאתי כמובן, וחשבתי לי אז, כמה מתוקים יכולים להיות חיי הסופרים.

כנער רך זכיתי לראות מקרוב מאד שני סופרים ידועים בעת יצירתם: את מורי ורבי הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, ואת המשורר אבא קובנר ז"ל, שאף הוא זכה בפרס ישראל. חנוך ברטוב, שעשה בקיבוצנו כמה שנים, והתעקש בתחילה לעבוד בפלחה, היה יושב רכון על מכונת הכתיבה הגדולה שלו, בחצי גוף ערום, מזיע מיום עבודתו על הטרקטור, ומתרגם במרץ את "עקב הברזל" של ג'ק לונדון. "מה אתה מסתכל ככה?" שאל אותי, "זאת המחרשה של הסופרים!"

אבא קובנר היה טוען במכונת הכתיבה שלו דפים גדולים, ומשחק ומצייר עליהם עם הכתוב. כמה פעמים הצצתי בגניבה בחלון הצריף המפורסם שלו, בשולי החורשה. ופעם גם ראיתי אותו יושב מול המכונה, ורגליו נתונות בתוך גיגית פח מלאה במים קרים. הצריף שלו להט בימי הקיץ, מזגן לא היה אז. ולימים קראתי בראיון שנתן לאיזה עיתונאי, שגיגית המים הקרים הצילה אותו, בימי הקיץ הלוהטים והלחים, ואפשרה לו להמשיך ברצף כתיבתו.

כל הסיפורים הללו, וסיפורים נוספים, חולפים בזיכרוני כשאני ישוב אל שולחני, אל מול המחשב, בחדרי הממוזג. למדתי להקליד לפני שנים רבות, בשתי אצבעות, ממש כמו שהמליץ לי חנוך ברטוב: "בשביל לכתוב סיפור מספיקות שתי אצבעות! בשביל מכתב מסחרי צריך את כל העשר!..." מכונת הכתיבה הראשונה שלי הייתה ממשרדה של אימי ז"ל, לולה פורת. במפלגת מפ"ם נהגו מדי פעם לחדש את הציוד המשרדי, וכך זכיתי במכונה ישנה, גדולה וכבדה. המכונה השנייה כבר נקנתה על-ידי אימי כמתנה מיוחדת. היא השיגה אותה בחנות לצעצועים. זו הייתה מכונה חמודה ונוחה, "קלמנטיין" קראו לה, מתוצרת "אוליבטי" האיטלקית. אבל היא הייתה חסרת מזל, זמן קצר לאחר שנקנתה החלו לחדור לשוק מעבדי התמלילים...

ספרים אין כמעט בחדר עבודתי. הם בגדו בי בגידה מכאיבה, בעת מחלתי. התפללתי אליהם שיצילוני ויחזירוני לחיים. אבל הם שתקו את שתיקת הספרים הגאיונה שלהם. היו לי כאלפיים כרכים, שזה המון! באיזו הנאה נקמנית סילקתי אותם, לאחר שהתחלתי להחלים: אחד אחד העפתי אותם. מי לאשפה ומי לספריות, מי לסוחר ספרים ישנים, ומי לחברים. היום יש ליד שולחן עבודתי ספרי טלפונים בלבד, אטלסים לכבישים וכמה לקסיקונים. ולפעמים עולה בי המחשבה, כמה צדק קהלת בכותבו: "היזהר בני מעשות ספרים הרבה!".

ולמרות זאת אני ממשיך בכתיבתי גם היום, חרף עשרים הכרכים שכבר יצאו לאור. אני מקווה לזכות ולהגיע ליום שבו אפשר יהיה ללחוש למחשב את המחשבות הכי נסתרות, ובמדפסת הצמודה לקבל ישר ספר מודפס ומוגמר.