חיפה בידינו

מוקדש לזכר עמיתיי מחטיבת כרמלי שנפלו במערכה בצפון, וביניהם ניצולי שואה שלא השאירו שריד.

בין הפרקים בתולדות מלחמת העצמאות שלא זכו להבלטה רבה חרף היות המערכה קשה אך בשל היותה קצרה, מצויה המערכה לשחרור חיפה. חיפה הייתה מוקד אסטרטגי מן המעלה הראשונה לקראת מלחמת תש"ח. היא הייתה הצומת המרכזית בין מרכז ודרום ארץ ישראל לבין הצפון. העיר שבה היה הנמל היחידי עם מוצא לים התיכון. היא הייתה, ועודנה, עיר מעורבת של ערבים ויהודים. היה הכרח לשמר עליה בכל מחיר. כוחות ההגנה והפלמ"ח הצליחו בזאת, זמן קצר לפני הכרזת העצמאות...

מייד לאחר החלטת עצרת האו"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 חיפה הייתה נתונה להתקפות מדי חודש בעוצמה כזאת או אחרת מצד כוחות ערביים, חלק ארץ ישראלים וחלקם מארצות ערביות אחרות, כמו עירק, ירדן, סוריה ולבנון. גם ההגנה ערכה פעולות תגמול של מארבים ופיצוצים שבהם נגרמו לערבים אבדות רבות. אף שהיהודים ישבו במעלה הכרמל שממנו הייתה להם שליטת אש, והערבים בעיר התחתית, שכונות שלמות בצפון היו נתונות לסכנת ניתוק מתמיד. הבריטים התמקדו בתווך. המערכה על חיפה נמשכה 24 שעות בלבד, אך היא הייתה אינטנסיבית מאוד, פתלתלה ומורטת עצבים, במהלך אירועים שרדפו אחד את השני.

בבוקר של ה-21 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות, הודיע המפקד הבריטי בחיפה, הגנרל יו צ'רלס סטוקוול, כי כוחותיו מפָנים את העיר. בהודעתו ציין סטוקוול כי הכוחות הבריטיים בשום אופן לא יתערבו בהתנגשויות בין היהודים לערבים וכי בכוונתו לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל, במשך שלושת השבועות הבאים, דרך נמל חיפה. לגבי עמדתו האישית של הגנרל סטוקוול, הילכו שמעות סותרות. היו שהסתמכו על מפקד הכוחות הערביים אחמד בק (אחריו בא אמין עז א דין) שמפגישות עם קצינים בריטיים הוא הבין שהאנגלים לא יתערבו, כלומר לא יגֵנו על היהודים. במקרה זה הניצחון מובטח לכוחותיו שלו, שהם עדיפים בנשק ועולים במספרם על הכוחות היהודיים. הכוח היהודי כלל את גדוד 22 של חטיבת כרמלי ופלוגה של הפלמ"ח. אחרים אמרו כי סטוקוול גרס שהיהודים ינצחו מכיוון שאין להם לאן לברוח.

אולם גם לגרסה היסטורית זאת יש קוץ. והוא הטענה שסטוקוול היה אנטישמי. זאת משום שהתבטא כאילו שהוא "חושש" שהיהודים ינצחו. אני גורס ולא מצאתי שום אסמכתא לפרוש הזה כי אפשר והוא התבטא באנגלית ככה: I am afraid that the Jews will win. המונח afraid באנגלית המדוברת הוא גם "אני חושב" או "אני מעריך". לכן הנטייה לראות בסטוקוול אנטישמי או אנטי ציוני אין לה בסיס. הוא באמת דאג שלכוחותיו לא יאונה כל רע בנסיגה אל הנמל והפלגה ממנו לאנגליה. עמדתו בסוף המערכה איששה הנחה זאת.

יחסית למצב של הכוחות היהודיים בארץ כולה באותה עת - לאמור, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י - כוח המגן של חיפה היה מצויד בצורה סבירה. היה לו נשק אישי כמו רובים, תת מקלעים ורימונים. נשק כיתתי כמו מקלעים בינוניים וכבדים, ובמסגרת גדודית גם מרגמות בינוניות וכבדות, לרבות הדווידקה, הרעשנית המפורסמת ,וכן מספר שריוניות קלות.

הבריטים מתחילים בפינוי

בשעה שש בערב נתקבלו שתי הודעות של תצפיתני ההגנה שהבריטים עומדים לעזוב את בית התעשיה וגם את "בית בורובסקי". ברחוב הבורג' (כיום - מעלה השחרור) כוח ההגנה תפס מייד את שני המוקדים. אולם באותו זמן התקבלו ידיעות בפיקוד כי הערבים פתחו בהתקפה בעוצמה רבה מדרך ההר בדרום מערב ועד רחוב חרמון בוואדי רושמייה בצפון מערב. קווי ההגנה של גדוד 22 התפתלו כמו נחש. מהקולג' האנגלי לנערות בדרום מזרח ועד לוודי רושמייה בצפון. פלוגת הפלמ"ח נערכה בצורת פרסה כשהיא מקיפה את רחובות הבנקים ועין דור. בשלב זה נהדפו התקפות הערבים. אבל לזמן קצר. הערבים תקפו את המרכז המסחרי החדש ומבית בורובסקי. התקבלה קריאה דחופה שהערבים מכתרים את האזור משלושה כיוונים. כדי להבטיח תנועה חופשית מחיפה ואליה נשלחו שתי מחלקות לתפוס עמדות אל וודי רושמייה, הקריות והמפרץ. כח אחר נע לעבר הבורג' ונתקל באש עזה. הערבים הפעילו מקלעים כבדים ומרגמות בינוניות וכבדות והעשן הסמיך מנע מן הכוח להגיע למרכז המסחרי. אולם, חרף האש הכבדה, הטור השני נע לעבר בית הנג'אדה ברחוב סאלח א דין (כיום - רחוב הגיבורים). לכוח הנע היה הרוג אחד ותשעה פצועים שצריך היה לפנותם, וקשה היה לחלץ אותם. הערבים פגעו גם בעמדה של הפלמ"ח ברחוב עין דור ונמסר על פצועים. גם בניין בית מרכזיית הטלפונים הותקף. אבל עיקר הכוחות הערבים הופנה לבית הנג'אדה שהמטירו אש תופת על הבניין. הבשורה שנתלוותה למסר זה הייתה עגומה אף היא: מלאי התחמושת הלך ואזל.

במקביל, ההגנה הייתה צריכה לחסום כול ניסיון להזרים תגבורת לחיפה מן הצפון ובכך לחזק את הכוחות הערביים בה כדי להשתלט על העיר. ניסיון כזה נעשה על-ידי "צבא ההצלה הערבי", שהורכב ממתנדבים ממדינות ערב בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הלבנוני. כוחותיו לא פעם גרמו לניתוק הדרכים בגליל. ב-4 באפריל פתחו כוחות קואקג'י במתקפה על קיבוץ משמר העמק וזאת כדי לחבור לכוחות הערביים בחיפה. כוחות ההגנה הדפו את ההתקפות שנמשכו עשרה ימים ובקרב הזה קאוקג'י הובס. זה היווה גורם חשוב במערכה על חיפה.

בעיה אחרת של כוחות ההגנה הייתה, כאמור, למנוע ניתוק שכונות בתוך חיפה והדרך מחיפה למפרץ ולצפון. משום כך נאלץ הפיקוד להפנות כוח שהיה באזור שכונת בית שאן כדי להבטיח את התנועה לשכונת חליסה ומשם להגיע במהירות אפשרית לכוח הנצור בבית הנג'אדה. הכוח התקדם תוך קרב קשה אך לא נכנס לבניין מחשש לריבוי נפגעים. כוח זה נאלץ להתמודד עם כוח ערבי מתוגבר מצויד בנשק קל וכבד, שהגיע מוואדי רושמייה בכיוון בית הנג'אדה, כדי להביא להכרעה מהירה בקרב. במקומות אחרים סבלו הכוחות הערביים אבדות. אילו הצליחו הערבים להשתלט על בית הנג'אדה שחלש על גשר רושמייה, הם היו גורמים לניתוקה של חיפה מן הצפון. לא היה מנוס מאשר להורות לכוח שעכשיו מנה מחלקה של שלושים ואחד לוחמים להסתער על הבניין. זה היה קרב מר שחלקו היה קרב פנים אל פנים תוך מהלומות של קתות רובים ופגיעות של פגיונות. בקרב זה בלבד נפלו מבין כוחותינו שבעה הרוגים, יותר משליש מן החללים שנפלו במערכה על חיפה, ועשרים ואחד פצועים. בעצם גם מבחינה טקטית וגם מן הבחינה האסטרטגית הקרב על בית הנג'אדה היה בעל משמעות רבה. אולם בשקלול כל האפשרויות, הפיקוד בראשות מפקד החטיבה אלוף משה כרמל, הגיע למסקנה כי שחרור בית הנג'אדה צריך לבוא במסגרת הלם כולל, כתוצאה ממהלומה התקפית בכל הגזרות מלווה בלוחמה פסיכולוגית. במערכה על חיפה בא לידי ביטוי השילוב המצוין של האסטרטגיה והטקטיקה של הלוחמה שהביאה לניצחון המהיר.

"הבליץ"

ב-22 באפריל 1948 בשעה אחת לפנות בוקר החלה המתקפה הכללית בהרעשה כבדה של מרגמות דווידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מייד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום - רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום - רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח - בפיקודו של יוחאי בן נון (לימים מפקד חיל הים) - בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזיית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת. כול הכוחות בשטח נצטוו לעבור ממגננה למתקפה. כוח משריין נע לעבר חליסה. בית החרושת לספירט שליד קולנוע "מאי" נכבש, בית החולים לחולי נפש נכבש, המפקדה הערבית ברחוב עירק הופגזה קשה. כל זאת לווה בפגזים של מרגמות כבדות והדווידקות שהרעש הנורא שלהם הפחיד את הערבים, הלוחמים והאזרחים, יותר משפגע בהם. הם היו בטוחים שיש בידי היהודים איזה נשק סודי. קולות נפץ ותמרות עשן עלו מן העיר התחתית. בזה אחר זה נפלו העמדות של הכוחות הערביים והתחילה המנוסה הגדולה בכיוון הנמל.

כוח של הלגיון הערבי באזור יגור שניסה לבוא לעזרת הערבים בעיר נתקל במארב ובאש עמדות של חיילי כרמלי ונסוג. בשלב זה הוכנסה למערכה לוחמת הל"פ - לוחמה פסיכולוגית. שדרי "קול המגן" עלו על תדר השידורים הערביים ופנו "לשכנים התמימים ששמו מבטחם בבני בליעל... המוצא היחיד הוא להניח את הנשק ולהפסיק את הלחימה". כאן נכנס לתמונה הגנרל סטוקוול והוא פנה אל מפקדת החטיבה לבחון מה הם התנאים לכניעת הכוח הערבי, כי הערבים פנו אליו וביקשו שהוא, סטוקוול, יבדוק זאת. התנאים העיקריים היו מסירת כל הנשק, הציוד והתחמושת לידי חטיבת כרמלי. החיילים שלחמו נגד היהודים, בין אם הם ערבים ובין אם הם זרים (והיו כאלה, כולל מאירופה, כמו מקרב המוסלמים ביוגוסלביה) יילקחו בשבי, ויוכרז עוצר בכול השכנות הערביות אך לתושביהם לא יאונה כול רע ומי שיתנגד בכוח לאחר הפסקת האש, יירה ללא אזהרה. סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו.

באותה ישיבה התברר כי לאחר התייעצות עם ארצות ערב החליטו הנציגים הערביים כי מוטב להם לעזוב מאשר לקבל את תנאי הכניעה, ואכן לאחר מסירת הנשק הם ומשפחותיהם הורשו לעזוב. סטוקוול הפציר בהם שלא לעשות זאת אך הערבים לא נעתרו, גם לא לפנייה של ראש העיר שבתי לוי, שהוא יערוב שלא יקרה להם כל רע לאחר שהלוחמים ייעצרו וימסרו את נשקם. בעקבות המנהיגים התחילה המנוסה הגדולה של הערבים. עם השתלטות על חיפה נכנסנו אנו, חיילי גדוד 23 לחיפה, כדי לשחרר את לוחמי גדוד 22 ואנשי פלוגת הפלמ"ח שבקרבות איבדו 18 לוחמים, ביניהם שרידי שואה, מהם שרידים אחרונים למשפחותיהם, ויותר מ-60 פצועים. גם לנו היו בעיות לא קלות, ובעיקר כאמור, ניתוקים זמניים של הגליל בידי חיילי קאוקג'י, אך נשלחנו לחיפה זמנית כדי לאפשר מנוחה ללוחמים המותשים.

לצערי, אי אלה מהחיילים שבגדוד שלנו, אף שלא נמנו עם כובשי חיפה, השתתפו בביזה לא רק מן המחסנים של הערבים, אלא מבודדים - בניגוד לפקודה מפורשת. גם לא נעשה כל מאמץ לשדל את הערבים שלא להימלט. הרושם שלי היה הפוך. אולי ראש העיר היה כֵן בפנייה אבל הפיקוד ראה בכל ערבי נמלט, צמצום של אויב פוטנציאלי. תוך לילה אחד עזבו רוב הערבים את חיפה כמו גם יישובי הערבים בפאתי העיר, למעט כ-6,000 - רובם נוצרים שנשארו בשכונות שלהם.

בערב חג הפסח, ב-23 באפריל 1948, פרסם מפקד החטיבה משה כרמל הודעה שבה הוא מודיע על הקמת שלטון עברי בחיפה לאחר שההגנה הכריעה את האויב ומכן ואילך הכוחות ישלטו בעיר עד שיקום מנהל אזרחי על-ידי מנהלת העם. בעיתון הארץ שלמחרת הופיעה כותרת זאת: "הערבים מפנים את העיר. זה קרה במהלומה עזה ומהירה כשההגנה שברה בחיפה את ההתנגדות הערבית". חשבתי לעצמי. ככה זה כאשר קוראים ידיעות בעיתון. אז לא הייתה טלוויזיה. ללוחמים זה לא היה "צ'יק צ'אק" אלא נצח.