הפרדוקס הקיים סביב הסכם האחדות המתגבש

הסכם הפיוס בין תנועות פתח וחמאס אשר נחתם השבוע בקהיר, הפתיע הן את ישראל והן את מדינות העולם. הסבירות שהסכם זה יקוים עד לעצרת האו"ם בספטמבר קלוש מאוד, בשל העוינות הרבה והחשדנות אשר קיימת בשני הצדדים. אך הדבר יכול, למרבה הקונפליקט, לסייע לישראל.

הסיוע טמון בשתי הנחות:

1) לא ניתן להגיע להסכם שלום ללא שיתוף החמאס בשיחות, שכן פירוש הדבר הוא שכל הסכם פירושו גריעה של מרבית הציבור הפלשתיני מתהליך השלום. הפיוס בין שתי התנועות סותר לכאורה הנחה זו, מאחר שנוצרת אחדות (מדומה או אמיתית) ומגבירה את הלגיטימציה הנדרשת לתהליך שלום, ומסירה את החסמים בדרך לשלום המיוחל.

2) לא ניתן להגיע לשלום עם חמאס. זאת משום שתנועת חמאס לא מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. ולפיכך, כשותפה לתהליך שלום עתידי ביכולתה של תנועת החמאס להערים קשיים מהותיים בדרך לתהליך שלום.

הצהרות בכירי החמאס כי ממשלת המעבר הלאומית לא מתכוונת בשום פנים ואופן לנהל מגעים מדיניים עם ישראל, או לחלופין להכיר בה, וכן האפשרות שהאיש המקובל על העולם, ראש-הממשלה סלאם פיאד, יסולק ממשרתו - מעמידות בספק רב את הצלחתו של תהליך השלום.

כמו-כן, הסכם הפיוס משחק לידיים ישראליות מאחר שהוא יכול לתת לגיטימציה לדבריו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו, כי אין עם מי לדבר בצד השני, וכן על העולם לדרוש מהחמאס לחדול סופית מפעילות טרור, ולהצהיר על נכונותו להכיר בקיומה של מדינת ישראל ולנהל איתה משא-ומתן הדוק כדי לפתור את הסכסוך.

ולכן, ניתן לומר שהסכם פיוס אשר היה אמור לתת אינדיקציה בדבר קידום תהליך השלום, יוביל בסופו של דבר לעיכוב התהליך ולהוכחה הניצחת שהציבור הפלשתיני לא מעוניין בסיום הסכסוך ובחתימה על הסכם שלום.