"אני נכנסת עם הראש בקיר"

לכל אורך שיחותינו עפרוני אינה מגביהה את קולה. היא לא מדברת באינטונציות דרמטיות, עולות ויורדות, או משנה את מהירות דיבורה. את דבריה הנוקבים היא משמיעה במונוטוניות.

היא אישה יוצאת דופן. אנטי-ממסדית שצמחה מלב לבו של הממסד. דוקטור למנהל עסקים, מומחית מהשורה הראשונה לשוק העבודה, עורכת דין, חברה בוועדות ממשלתיות ובמכוני מחקר. מאחוריה רקע הוראתי באקדמיה ושורת תפקידים בשירות הממשלתי. אבל כל התארים המכובדים הללו אין בכוחם לרסן את לשונה. היא יורה לכל עבר ושוחטת כל פרה קדושה שחולפת מול עיניה: הממסד הפקידותי, הממסד השיפוטי, הממסד האקדמי, הממסד ההסתדרותי, הממסד התקשורתי.

אף שאינה בשר מבשרו של הימין הישראלי, היא נשמעת לעתים קרובות כמו התאומה של ח"כ מיכאל בן-ארי. "מדינת ישראל היא מדינה לא דמוקרטית", קובעת עפרוני. "הרשות המבצעת עוקפת את הרשות המחוקקת, למשל בחוק ההסדרים, שם הממשלה עושה כל מה שהיא רוצה ומערימה על הכנסת. גם הרשות השופטת מתערבת בעניינים שאינם בסמכותה. כך למשל נשיאת בית הדין הארצי לעבודה השופטת נילי ארד, שהודיעה לעובדים הסוציאלים שההצעה שהוגשה להם היא טובה, ואם לא יקבלו אותה - אזי היא תדרדר את כל ההישגים שלהם לנקודת ההתחלה. זה לא בסמכותה. היא יכולה לקבוע אם השביתה היא חוקית או לא. אין בסמכותה לקבוע מה טיבן של ההצעות שהועלו".

אולי השופטת ארד היא תלמידה של אהרן ברק, ומבקשת להנחיל נורמות ציבוריות ולא מצטמצמת רק לפרשנויות של החוק?

"מצטערת, אבל זו לא הפרשנות שלי. מה שאני מבינה הוא שהשופטת ארד רוצה להיות בצד של הממסד, גם אם זה בא על חשבונם של העובדים. כל מערכות המדינה מגויסות למטרה זו – והמערכת המשפטית בתוכן" (השופטת נילי ארד מסרה בתגובה: "החלטת בית הדין הארצי מדברת בעד עצמה, ואין לנו מה להוסיף עליה)".

כשעפרוני מדברת על 'מערכות מגויסות', היא לא שוכחת למנות גם את התקשורת: "אוי ואבוי למדינה דמוקרטית אם זו התקשורת שלה. התקשורת הישראלית לא רק סותמת פיות, אלא סותמת גם את פיה שלה; בעיקר כשמדובר על חשיפת הקנוניה הנוראית שנרקמת כבר שנים בישראל בין הון לשלטון, ובעצם בין הון לשלטון ולעיתון".

הקנוניה הזו הניבה פירות ממש לאחרונה, אומרת עפרוני, כשהעובדים הסוציאלים לא זכו להישגים במאבקם. "כולם מכרו אותם: ההסתדרות, יו"ר ההסתדרות, האיגוד שלהם, האוצר. זה היה צפוי".

אחד העו"סים אמר בתום השביתה שהבעיה המרכזית היא שאין להם שאלטר להוריד. אם היה להם, הכול היה נראה אחרת.

"דברי הבל. מה שקובע זה לא השאלטר, או לא רק השאלטר. מה שקובע בעיקר אלה ארגזי המתפקדים לפריימריז של מפלגות השלטון. מי שבא עם ארגזים שכאלה הוא מלך; מי שאין לו - מקבל את העצמות".

כן, לפי עפרוני שיטת הפריימריז לראשות המפלגות ולרשימות לכנסת היא שהעצימה את השחיתות במדינת ישראל לממדיה הנוכחיים. הראשון שתפס את העוצמה הגלומה בשיטה הזו, היא אומרת, היה יורם אוברקוביץ', היו"ר המיתולוגי של עובדי חברת החשמל. "הוא היה הגאון הפוליטי של הדור האחרון. עמיר פרץ ועפר עיני הם רק תלמידיו. הוא פקד את העובדים, את הוריהם ואת ילדיהם, ויצר מציאות חדשה".

אוברקוביץ', על-פי משנתה של עפרוני, קלט שאם הוא מגייס כוח של כמה אלפי מתפקדים צייתנים, לא יותר, בכוחו להכריע מערכות בחירות. בהתחלה עוד לא הבינו את זה, והיו מי ששילמו על כך בקריירה שלהם. אחד מאלה היה גדליה גל, נציג תנועת המושבים במפלגת העבודה ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת החל מ-1992. גולת הכותרת של פעילותו שם הייתה חקיקת חוק משק החשמל, שנועד להניח את התשתית לצמצום המונופול של חברת החשמל. "אוברקוביץ' הגיע אל ח"כ גל ואמר לו בצורה פשוטה: אם החוק הזה יעבור – אתה תמצא את עצמך מחוץ לכנסת", מספרת עפרוני. "גל לא התרגש, או אולי לא הבין או לא האמין, והמשיך לדחוף את החוק. לאחר שהחוק עבר, הגיע יום הדין, ובו מתפקדי חברת החשמל במפלגת העבודה דחפו את גל למקום לא ריאלי ברשימה לכנסת הבאה. פשוט מאוד. בעידן של הפריימריז, זה השאלטר המשמעותי ביותר".

המסקנה, לשיטתה: אילו נכנסו עשרת אלפים העובדים הסוציאלים (או 15 אלף יחד עם העו"סים הפרטיים) לארגז מתפקדים אחד, מצבם היה שונה לחלוטין. אם כי, היא מודה, להבדיל מעובדי חברת החשמל או התעשיה האוירית, העובדים הסוציאלים מפוזרים ברשויות שונות בכל רחבי הארץ, וקשה לשלוט על קבלת ההחלטות שלהם ולהוביל אותם ביום מסוים, באוטובוסים מאורגנים, כצאן לקלפיות.

התיאוריה שלך מסבירה למה שר האוצר או ראש הממשלה לא ספרו את העו"סים. אבל מדוע ההסתדרות, ועפר עיני בראשה, לא לחמו בעבורם?

"מסיבה פשוטה: יו"ר ההסתדרות הוא חלק בלתי נפרד מהקנוניה ומהקליקה. עפר עיני פועל מתוך פזילה אל המעסיקים – גם הציבוריים וגם העסקיים. הוא חוסך להם מיליארדי שקלים בעלויות עבודה. לכן הם משבחים אותו, מרעיפים עליו כיבודים ציבוריים ומעצימים את כוחו, והוא בתורו, באמצעות כוח זה, משיג את שתיקת מתנגדיו הפוטנציאליים – או השתקתם. בכך נמנעת ביקורת על דלות הישגיו".

את הקשר הסימביוטי בין יו"ר ההסתדרות לבין בעלי ההון, עפרוני יודעת לשרטט לפרטיו. "בעבר, כאשר ההסתדרות הייתה נלחמת על תוספת יוקר, היה חל על-פי חוק צו הרחבה אוטומטי של התוספת לכל השכירים במשק. אבל ההסתדרות תחת הנהגתם של פרץ ועיני בחרה לשחרר את המעסיקים מתשלום תוספת היוקר, ובכך סייעה לפגוע משמעותית בכוח הקנייה של כלל השכירים במשק. משנת 2000 ועד 2011 הייתה אינפלציה של 25 אחוז, ועל השחיקה הנוראית הזו בכוח הקנייה של השכירים לא ניתנה כל תוספת יוקר. זו קנוניה של המעסיקים וההסתדרות".

סכומים משמעותיים נוספים נחסכו למעסיקים במסגרת מה שנקרא בז'רגון המקצועי 'שיפוי מעסיקים'. "בשנות ה-80 תשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי ומס הבריאות הגיעו ליותר מ-15 אחוז משכרו של כל שכיר. בשנות ה-90, בהוראת שעה, כיווצו את עלות המעסיקים. הוראת השעה הזו התארכה לה, והיום עלות המעסיקים עומדת על 4.5 אחוזים בלבד. מכיוון שמדובר על חובות אקטואריים-ביטוחיים, מישהו חייב לסגור את הפער, ואת זה עושה הממשלה. סגירת הפער הזה, כלומר שיפוי המעסיקים, עולה למדינה 10 מיליארד שקלים בשנה".

אבל המדינה עושה זאת כדי לעודד את המעסיקים לגייס יותר עובדים. מה רע בזה?

"זו אכן הייתה הכוונה, אולם בפועל, בדיקות ומחקרים הוכיחו שהתוספת הריאלית של מקומות עבודה הייתה נמוכה ביותר, ולא הצדיקה את ההטבות שניתנו לכלל המעסיקים במגזר העסקי והפרטי. וחשוב להדגיש: כולם מקבלים אותה הטבה באופן אחיד - חברות היי-טק ומפעלי טקסטיל כאחד".

אגב שיפוי המעסיקים: באתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון כתב אחד הגולשים כי ד"ר לינדה עפרוני היא בעלת יושרה אינטלקטואלית, וכראיה ציטט דברים שאמרה, למרות "דעותיה השמאלניות", אודות הצביעות והבורות בהתקפות על המתנחלים והחרדים כאילו הם שעושקים את כספי המדינה. עפרוני מאשרת: "כל התקציבים לחרדים ולמתנחלים לא מגיעים ל-2 מיליארדי שקלים מתוך כ-350 מיליארד, תקציב המדינה לשנה, ועל זה יש מהומת אלוהים בלתי פוסקת. השיפוי שהממשלה החלה לשלם במקום המעסיקים, מגיע כאמור ל-10 מיליארד שקלים בשנה, אבל כאן יש קשר של שתיקה".

כך עובדת, על-פי עפרוני, שיטת היד-רוחצת-יד: "ההסתדרות לא נלחמת על תוספות יוקר לעובדים. כל ה'מאבקים' שלה בשנים האחרונות, עוד מתקופתו של פרץ, הם בבחינת משחק מכור. ההסתדרות לא מסייעת בכלום לעובדים, מלבד מקומות העבודה החזקים, שגם יו"ר ההסתדרות חושש מכוחם. עם מגזרי עובדים חלשים יותר, נוכחותה של ההסתדרות במאבקים לעיתים רק גורעת.

"ההימנעות שלה מלסייע חוסכת לאוצר וחוסכת למעסיקים. המעסיקים מצדם מתגמלים את מקבלי ההחלטות במישור הפוליטי באמצעות סיוע כלכלי נדיב לקמפיינים שלהם. במקביל, יו"ר ההסתדרות יוצר קשרים הדוקים עם בעלי ההון. הוא חוסך להם עלויות עבודה עצומות, כשאינו נלחם למען העובדים שלהם: הן בכלי התקשורת שלהם והן בתאגידי הענק שלהם. שהרי כל מי שיש לו תחנת רדיו, זיכיון בערוץ 2 או 10 ולאחרונה גם עיתון (מרמזת לנוחי דנקנר שרכש את 'מעריב', ד.ח.), יש לו גם ים של תעשיות עתירות כוח אדם במשק הישראלי. כל זה ייטיב עם יו"ר ההסתדרות כשירוץ לפוליטיקה, וזה מסייע לו רבות גם כיום בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים של אותם בעלי הון. מתאים להם לפרגן למנהיג הסתדרות שחוסך מהעובדים שלהם תוספות שכר בסכום מצטבר של מיליארדי שקלים".

עפרוני מספקת דוגמה קטנה שמסבירה מדוע חשוב לאילי התקשורת לשמור על יחסים טובים עם יו"ר ההסתדרות: בתחילת העשור הקודם הרים נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות', טלפון ליו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ, וסגר איתו על התנאים לעובדי הדפוס והאקספדיציה בעיתונו - "ואת כל זה הוא עשה תוך עקיפת ועדי העובדים שלו. אומנם חוקי, אך מסריח. ההסכם הזה פגע קשות בזכויות העובדים, כי הוא חיסל למעשה את ההסכם הקיבוצי בעיתון. אבל ההכנסות של המו"ל, כפועל יוצא, עלו".

איך את יודעת את זה?

"כי הייתי שם. אחרי שההסכם נחתם, חברי ועד הדפוס יצרו איתי קשר. אבל מה יכולתי לעזור להם? האדמה כבר הייתה חרוכה.

"עקבתי אחרי אותו הסכם כדי לראות מה התגמול שההסתדרות תקבל על כך", היא מוסיפה. "ואמנם לא חלף זמן רב, ועמיר פרץ זכה ב'ידיעות' לכתבות ועמודי שער מפרגנים. חשוב להבין שמו"לים וזכייני טלוויזיה הולכים על קצות האצבעות במגעים שלהם עם יו"ר ההסתדרות מסיבה נוספת - הוא רוכש, מטעם גופי ההסתדרות, מודעות ופרסומים במדיה בהיקפים גדולים.

"אז אם אתה שואל את עצמך איך קורה שתחקיר שנעשה אצלכם בעיתון על עפר עיני כמעט ולא מקבל הדים בתקשורת הכללית, הנה התשובה. כך גם קרה שמלבד 'מקור ראשון', איש לא חשף את זריית החול בעיניים בנושא העו"סים בעמותות הפרטיות; כולם פרסמו שלפי ההסכם העו"סים הללו יקבלו שכר מינימום של 7,000 שקלים, כשלמעשה להחלטה הזו אין שיניים של אכיפה, והכול תלוי ברצונן הטוב של אותן עמותות. למרות זאת, בתקשורת - ואפילו בעיתונות הכלכלית - הציגו את הנתון של 7,000 השקלים כהישג המרשים של אותה שביתה".

חיברת בין התקשורת לאינטרסים כלכליים. נוחי דנקנר אמר לאחרונה שרכישת 'מעריב' על ידו לא תשרת אג'נדה כלכלית-עסקית של אף אחד.

(צוחקת) "אז למה הוא קנה את מעריב? כי הוא צופה שהעסק הכושל הזה יתחיל לתת לו תשואות עצומות? ברור שזה נועד לשרת אג'נדה עסקית. אבל יש לי פרשנות אישית: אני חושבת שבצעד הזה דנקנר לא רצה לשרת רק את האינטרסים הכלכליים שלו-עצמו, אלא גם את של חברו הטוב נוני מוזס מ'ידיעות'. בעצם שמירת מעריב בחיים הוא בולם את ההתפתחות של 'ישראל היום', וזה טוב לנוני".

בשל תחלואי הפריימריז שמנתה לעיל, סבורה עפרוני שדווקא שיטת 'הוועדה המסדרת', כמו זו הנהוגה ב'ישראל ביתנו' וזוכה לקיתונות של ביקורת, היא הרע במיעוטו. רק כך לדבריה ניתן לבלום מגמות של שחיתות שלטונית ואפילו מה שהיא מכנה "בגידה באזרחים".

לא רק כוחם המופרז של המתפקדים יוצר את העיוות. "שיטת הבחירות הפנימיות מחייבת כסף, והרבה. לכן כל מי שרץ יוצר לעצמו מערך גיוסי כספים מתורמים, גלויים יותר וגלויים פחות. התוצאה היא שהחלטות מקצועיות שאמורות לצאת מהפקידות הממשלתית, מתקבלות לפתע בהתערבות של הדרג המיניסטריאלי-פוליטי, ולעתים אף של הלשכה הכי בכירה במדינת ישראל".

כך למשל היא מספרת שההיתר לייבא אלפי עובדים זרים לענף הבניין יצא מלשכתו של אהוד ברק בעת שכיהן כראש הממשלה. "זה לא המקום שממנו אמור לצאת היתר שכזה. הוא אמור לצאת ממשרד התמ"ת, ממשרד הבינוי – לא ממשרד ראש הממשלה".

ואיך זה בדיוק תרם לאינטרסים האישיים של ברק?

"פשוט מאוד: לך בנתיב הכסף. מישהו מרוויח מכך. מישהו משלם שכר פרוטות לעובדים הזרים, בין היתר משום שהוא לא רוצה לשלם שכר ראוי לישראלים. תוך כדי כך הוא מטפח את האגדה האורבנית שישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודה קשה, אבל נניח לזה כרגע; מה שרלוונטי לענייננו הוא שהקבלנים שמרוויחים כסף רב משימוש בעובדים זרים, מרגישים חייבים למי שעזר להם. במקרה של ברק לא מדובר בכספים שמגיעים לכיס הפרטי, אבל כן בתרומות לקמפיין שלו. ובאותה תקופה, חשוב לזכור, הבחירות לראשות הממשלה הוכרעו בפתק נפרד. דבר שרק הגדיל את התלות של המועמדים בבעלי הון".

אינטרס כלכלי בייבוא עובדים זרים, אומרת עפרוני, היה גם לחקלאים. אז אתם רוצים 7,000 עובדים זרים לחקלאות? בכיף. רק תעזרו לשר החקלאות להיבחר מחדש ברשימת סיעתו. היא משוכנעת שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון עשה בדיוק כמעשה ברק בתחום זה: זמן קצר אחרי שכינס בחוות שקמים את ראשי החקלאים, ושמע מהם את תביעתם להגדלת המכסות של העובדים הזרים, הבקשה אושרה.

שרון וברק לא היו הראשונים שגילו רגישות יתר לצורכיהם של בעלי ההון. עפרוני זוכרת ישיבת סיעה של מפלגת העבודה בימי רבין, שאליה היא הוזמנה כמומחית לשוק העבודה. עוד הוזמנו לשם בכירי התעשיינים, ובראשם דן פרופר, "שאותו דאגו להושיב אותו ליד ראש הממשלה רבין". על הפרק עמד ניסיונו של ח"כ יוסי כץ, איש סיעת העבודה, לתקן את חוק שכר מינימום לטובת העובדים. רבין ניהל את הישיבה, ולדברי עפרוני מצב רוחו היה קרבי. "ראש הממשלה צרח על חברי הכנסת ה'חברתיים' של העבודה, שצידדו בתיקון. הוא נופף בדף עיתון ובו טור פרשנות של סבר פלוצקר, שקבע שאם השכר יעלה, תפרוץ אינפלציה, תפרוץ אינתיפאדה, הכול יפרוץ".

רבין לא אפשר לעפרוני לדבר, וכל מי שניסה להגן על התיקון זכה להתפרצויות של כעס. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתתפתי בדיון שרבין ניהל. יצאתי בתחושה שאם כך הוא מנהל גם את המדינה ואת מערכת הביטחון – אז יש לנו בעיה".

ההתנהלות הזו, לדבריה, חוצה מפלגות ומחנות. "מדברים הרבה על העבירות של אהוד אולמרט. מה שלא מזכירים זה שכאשר אולמרט היה איש הליכוד ושר התמ"ת, הוא דאג למשל לאינטל. בתקופתו מרכז ההשקעות נתן 600 מיליון דולר לאינטל, כדי שתפתח את התעסוקה בקריית-גת. כחלוף עשור בדקו מה קרה, ונאדה. אנשים באים מאזור המרכז בבוקר וחוזרים בערב. בני המקום כמעט ולא הצטרפו לחברה, ואם כן - אז בתור חוטבי עצים ושואבי מים, נותני שירותים בניקיון ושמירה. המעט שעברו להתגורר באזור הלכו ליישובים קהילתיים אקסקלוסיביים. האם מישהו בא עם אולמרט חשבון על כך? האם התקשורת באה חשבון עם אינטל על אי-קיום הסיכום? ממש לא".

ואיך אפשר בלי נתניהו. "את הדוגמה הטובה ביותר לדאגתו של ביבי לשכבות המבוססות, על חשבון פשוטי העם ומעמד הביניים, אפשר להביא מתקופתו כשר אוצר. את המשפחות שלהן ילדים הוא עשק משנת 2003 בסדר גודל, אני מעריכה, של 10 מיליארד שקלים. הוא פגע בקצבאות הילדים, ואחר כך שואלים איך זה שיש ילדים רעבים. ומה הוא עשה בכסף שנחסך? הוריד את שיעור המס, ומי שנהנה מכך הם בעיקר בעלי השכר הגבוה. הנה לך דוגמה קלאסית איך מגדילים פערים בחברה, איך נוטלים מהחלשים ומתגמלים בעיקר את החזקים".

איך תסבירי את תופעת שר התקשורת משה כחלון, שמכרסם ברווחיות של טייקוני התקשורת הסלולרית? הוא לא פוחד מההון? הוא לא זקוק לכסף בפריימריז?

"כחלון הוא צדיק בסדום, ולוואי שירבו כמוהו. אני מעריצה אותו, ולדעתי ההישגים שלו כל כך חד-משמעיים, שהציבור יוקיר לו טובה גדולה על כך גם בפריימריז. לדעתי גל האהדה אליו יגבר על הגל השלילי החזק שיפעילו כנגדו טייקוני התקשורת הסלולרית. אבל אני עלולה לטעות בתחזית הזאת, ומשום כך כחלון הוא איש אמיץ, שנוטל סיכונים רבים על עתידו הפוליטי. הוא זן שלא מוכר במחוזותינו".

לאחרונה היה גם חוק ששינסקי, שפגע בטייקוני הגז. למה הח"כים לא חששו מנקמת בעלי ההון ותמכו בחוק?

"כי הם קוראים את הסקרים, ולמדים שרוב מוחלט של הציבור לא מבין למה צריך לדאוג למשפחות ההון עשרה דורות קדימה. חמישה דורות לא מספיק? הח"כים גמגמו וזגזגו עד שהבינו שזה מה שציבור הבוחרים שלהם רוצה חד-משמעית".

בשנת 2003 קיבלה עפרוני שיחת טלפון מפתיעה מעמיר פרץ, שהריץ לכנסת בפעם השנייה את רשימת 'עם אחד' בראשותו. "אני רוצה להיפגש איתך", אמר. בפגישה שהתקיימה ביניהם הוא הציע לה מקום ריאלי ברשימתו. לימים נודע לעפרוני שמאחורי היוזמה הזו עמדו הארגונים החברתיים, שפרץ רצה לזכות בתמיכתם. היא, מכל מקום, סירבה לאלתר. "אבל למה שלא תישני על ההצעה? למה התשובה שלך שלילית כבר ברגע הראשון?" שאל פרץ. "כי יש שני סוגי אנשים שרצים לכנסת", זוכרת עפרוני את הנימוק שהשמיעה בפניו, "או מי שיש לו הרבה כסף ורוצה הרבה כבוד, או מי שיש לו הרבה כבוד ורוצה להפוך את זה להרבה כסף. לי יש קצת מכל דבר – וזה מספיק לי".

ההסתפקות במועט הייתה בגדר כורח המציאות בשנות חייה הראשונות. עפרוני, ילידת 1949, עלתה בגיל שנתיים עם הוריה מעירק. המשפחה התיישבה בבת-ים, ובהמשך עברה לרמת-גן. "ההורים שלי היו אנשים פשוטים", היא אומרת. "אבי היה פקיד בדרג זוטר במס הכנסה, ואמי עקרת בית שניסתה שוב ושוב למצוא עבודה, לא תמיד בהצלחה. המצב הכלכלי בבית היה קשה, מה שלא השפיע על מכובדות התא המשפחתי".

היא זוכרת שבאותה עת הפערים הכלכליים בחברה הישראלית לא היו בולטים כמו היום. "הייתה ילדה אחת בכיתה שאביה, רופא שיניים, החזיק פז'ו 404. לשאר פשוט לא היו רכבים משפחתיים. ההסתפקות במועט הייתה משותפת לכלל החברה. אני זוכרת שלפני שהצטרפתי ל'צופים' ההורים שלי דנו איך בדיוק הם יקנו לי את בגדי החאקי. רכישת חולצה ומכנסיים הייתה נושא לדיון אצלנו, וכך גם במשפחות אחרות.

"אני גדלתי בתקופת הצנע. כל משפחה קיבלה איקס ביצים, ועם זה היא הייתה צריכה להסתדר. לא ניתן היה לרכוש יותר. ולמרות זאת אני לא זוכרת את התופעה שכל כך רווחת היום, של חבילות מזון וגמ"חים ותורים לבתי תמחוי".

בית הספר היסודי בתקופתה חולק לשתי משמרות, בוקר ואחר-הצהריים. היא למדה תקופה ממושכת במשמרת השנייה: הגיעה ב-12:00 לבית הספר וחזרה הביתה בשעות הערב. "התנאים הפיזיים של בית הספר היו רחוקים שנות דור מאלה של היום, ולמרות זאת החינוך היום רחוק שנות דור מזה שאנחנו קיבלנו, והפעם עם יתרון לדור העבר. המורים היו בעלי רמה מעולה. מה שעמד באוויר היה ערכים. אף אחד לא בא עם מותגים, ולא היו גיבורי תרבות מטופשים כמו היום. למדנו קטעים מהתנ"ך על פה, ועד היום אני זוכרת את 'שירת הים'. היום תגיד לילד שירת הים, והוא ישאל אם זה השיר החדש של נינט. החינוך בתקופתנו קדם ללימוד, לתעשיית הציונים. הלימודים היו מעשירים, מסקרנים, מרחיבי ידע. ממש קשה להשוות לימינו".

עם סיום התיכון פנתה עפרוני ללימודי כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ("האמת היא שרציתי ללמוד ביולוגיה, אבל פספסתי את מועד ההרשמה והגעתי לתחום שלי ממש באקראי"). את התואר הראשון הכפול היא סיימה בשנתיים, והחלה לעבוד ככלכלנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בהמשך היא תעבוד בשירות הממשלתי גם כממונה על השכר ברשות החברות הממשלתיות. במקביל המשיכה לתואר שני במנהל עסקים, ועבודת התיזה שלה בנושא השתלבות נשים בשוק העבודה הייתה כאמור מהפכנית. "לא הייתה לי נגישות לנתוני המגזר הפרטי, אבל מצאתי שהנשים שעבדו במגזר הציבורי השתכרו 30 אחוז פחות מהגברים בתפקידים מקבילים. ההסבר שרווח אז גרס שזה נובע מסיבות שאינן קשורות למערכת: חוסר נכונות מצד הבעל שהאישה תעבוד קשה מדי; מספר הילדים; כפל התפקידים של האישה כמי שמחזיקה גם את הבית; מוצא עדתי; בקיצור הכול, רק לא לקרוא לילדה בשמה – קיפוח ברור של נשים".

חלק מהתירוצים דווקא נשמע הגיוני: האישה היא זו שיולדת ומיניקה, והיא זו שבדרך כלל מוציאה את הילדים מהגן ונשארת איתם כשהם חולים. מן הסתם זה יבלום את ההתקדמות שלה בעבודה.

"נפלא. מכיוון שהתכוננתי לפגישה אתך כבר לפני שלושים שנה, יצרתי קבוצת ביקורת מהימנה: רווקות עובדות. ואתה יודע מה היו התוצאות? שהן מקבלות תשואה על ההון האנושי בדיוק כמו הנשואות. זה כמו ששנינו נלך לבנק ונפקיד סכום זהה; אתה תקבל ריבית של חמישה אחוזים ואני ריבית של שלושה אחוזים. זה נשמע לך הגיוני? אבל גיליתי שב'בנק העבודה', השכר של הנשים – הנשואות כמו גם הרווקות – היה נמוך ב-30 אחוז מהשכר של גברים שהיו מקבילים להן בהשכלה, בניסיון ובוותק. כל בדיקה נוספת שערכתי, רק חידדה את הרזולוציה של התוצאה הזו".

עבודת הדוקטורט שלה, שהתבססה על ממצאיה בעבודת התיזה, נפסלה. "עשו לי סיכול ממוקד. אחד השופטים של העבודה שלי היה פרופסור שלאורך כל הדרך לגלג על הקו הנון-קונפורמיסטי שלי. הוא זלזל בממצאים שלי עוד לפני שראה אותם. עם כזו גישה שיפוטית, לא היה לי סיכוי. אבל אז אלוהים בשמיים עזר לי. המנחה שלי, פרופ' רמי פרידמן, התמנה לנציב שירות המדינה, וכמוצא מהסבך הוא שלח אותי לפרופ' ג'ייקוב מינצר מאוניברסיטת שיקגו, כלכלן בעל שם עולמי".

מינצר, שלידיו גולגל תפוח האדמה הלוהט, הורה לעפרוני לתקוף את הממצאים שלה מכיוונים נוספים, שאחד מהם הוא הפרדה בין שכר היסוד לבין התוספות לשכר – שעות נוספות וכיוצ"ב. "גם לאחר מקצה השיפורים, התוצאות לא השתנו. מה שכן, התברר שבשכר היסוד אין כמעט הבדל בין המינים, אבל בכל רכיב התוספות שבמשכורת – ובמגזר הציבורי מדובר ברכיב סופר-משמעותי – הנשים מקופחות בקנה מידה אדיר".

הפעם היא קיבלה סוף-סוף את ההסמכה כדוקטור. מכיוון שהייתה כבר 'שרופה' באוניברסיטה העברית, גלתה ללמד את תורת שוק העבודה באוניברסיטת תל אביב. "אפילו באוניברסיטה הזו, השמרנית פחות, יצא לי להתעמת מול גישות שמרניות. באו אליי סטודנטים ואמרו לי שאני מלמדת הפוך ממה שהמרצים האחרים אומרים".

כעשר שנים לימדה עפרוני באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל, בשנות ה-80, מונתה לאחראית מטעם משרד הבינוי והשיכון על תעסוקה והכשרה מקצועית בשכונות השיקום. "מי שקיבל אותי לעבודה היה סגן השר משה קצב. לא", היא עונה בלי שנשאלה, "הוא לא ניסה להתחיל איתי, אבל היה חשוב לו לדעת היכן אני ממוקמת פוליטית".

היכן באמת?

"אענה לך מה שעניתי לקצב: אני מפרידה בין הדעות הפוליטיות שלי למקצועיוּת שלי. אין, ולא צריך להיות, כל קשר ביניהן".

מלבד פסילת הדוקטורט שילמת עוד מחירים על הנון-קונפורמיזם שלך?

"מצד אחד שילמתי - ההסתדרות שמה עליי איקס אחד גדול, ביטלה הרצאות שלי ועשתה הכול כדי שלא אייצג ועדי עובדים. מצד שני, דווקא היושרה שלי הפכה אותי בעל כורחי למומחית בנושא שלא רבים בארץ התמחו בו – שוק העבודה".

המומחיות שלה פרנסה ומפרנסת אותה עד היום. לדבריה, העובדה הזו היא לצנינים בעיני הדרגים הבכירים באוצר ובהסתדרות כאחד. "נוח להם הרבה יותר שאת העובדים ייצג מי שאפשר לגנוב איתו סוסים. מישהו שימרח את העובדים, כמו שראשי ההסתדרות עושים".

גם בקרב מנהיגי ההסתדרות השם לינדה עפרוני משמש כבר שנים בד אדום (אם אפשר להשתמש בדימוי הזה כשמדובר בהסתדרות). אך לא תמיד המכ"ם ההסתדרותי תפקד כראוי; פעם אחת קרה שעפרוני הצליחה להתגנב מתחתיו ולייצג ועדי עובדים מאורגנים הכפופים להסתדרות. זה היה לפני 17 שנה, כשהסכמי השכר נפתחו. אילנה כהן, יו"ר חטיבת האחיות, פנתה למזכ"ל ההסתדרות דאז חיים הברפלד, וביקשה שעפרוני תייצג את האחיות במשא-ומתן מול האוצר. "הברפלד, שעמד באותה תקופה לפני בחירות לראשות ההסתדרות, הסכים בצעד נדיר", משחזרת עפרוני. "ואז, לאחר שהשגנו עבור האחיות תוספת של 70 אחוז, הגיעו אליי במסגרת אותו מאבק גם הרוקחים, המיקרו-ביולוגים, הפיזיותרפיסטים ואחרים. אבל זה היה, כאמור, אירוע חד-פעמי. בדרך כלל אני עובדת עם ועדי עובדים שאינם כפופים להסתדרות, כמו ארגון המורים העל-יסודיים, או עובדים שפונים אליי בצורה עצמאית. לוועדים שכפופים להסתדרות אני 'מורשית' לתת שירות רק במקרי חירום נקודתיים".

בשנות ה-90 היא ייצגה גם את ארגון המורים העל-יסודיים במאבקו מול האוצר. "גייסתי עורך דין על-מנת להגיש תביעה נגד האוצר, והוצאתי את הנשמה כדי ללמד אותו פרקי יסוד בשוק העבודה. ואז שאלתי את עצמי: למה בעצם שאני לא אלמד עריכת דין? כך לא יוכלו לומר לי 'את מדברת יפה, אבל נראה אותך עונה לשופטים'". ואכן, בשנת 95' היא הוסיפה לתאריה גם את האותיות 'עו"ד'.

בין לבין הוזמנה עפרוני לשמש כחברה בוועדות כלכליות חשובות. בשנת 86' השתתפה בוועדת קוברסקי, שמינה ראש הממשלה דאז שמעון פרס, במטרה ליצור רפורמה במנהל הציבורי. "גם שם השמעתי את דעתי על קיפוחן של נשים עובדות במגזר הציבורי, והשתיקו אותי. יותר מאשר רמזו לי לעגל פינות. אבל, נאמנה לדרכי, זה לא עלה כלל בראשי".

היא לקחה חלק גם בוועדה של 'המכון לדמוקרטיה' בראשותה של פרופ' רות גביזון, שהוקמה בסוף שנות ה-90. "המטרה הייתה לבדוק את הפערים בחברה הישראלית. חברי הוועדה היו אנשים שלא שייכים לברנז'ה שיושבת בבתי הקפה של רחביה. היו שם יוסי דהן, יהודה שנהב, סיני גלבוע ואחרים. אחרי שנה הגענו למסקנות שלא היו נעימות לממסד המדושן מעצמו: גילינו שממדינת רווחה הפכנו למדינה של רווח וצדקה - רווח לעשירונים העליונים וצדקה לעשירונים התחתונים. גביזון, למרות תדמיתה הלוחמנית, לא אהבה את הממצאים. היא ניסתה לרכך, ומכיוון שלא כולנו היינו מוכנים לעגל פינות – הדוח הזה לא פורסם מעולם. רק בגישה ממלכתית שכזו את מגיעה בסוף לקבל את פרס ישראל", היא יורה חץ נוסף, שהפעם טבול גם בארס.

תגובת פרופ' גביזון: "הממצאים לא פורסמו לא בשל ויכוחים פנימיים, אלא משום שהם לא הבשילו לכדי כתיבת מסמך משותף".

לעפרוני שלושה ילדים - זוהר ("בן 37, נולד ביום פרוץ מלחמת יום הכיפורים"), חנה (35) וסמדר (25). במשך כשני עשורים היא התגוררה בירושלים עם ילדיה ועם הבעל יאשה, אותו הכירה כעולה חדש מברית המועצות שלמד משפטים במסגרת העתודה האקדמית. "התמזל מזלי לחיות בעיר בתקופת הזוהר שלה – מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ועד לפני אירועי הדמים של האינתיפאדה". כיום היא גרושה, מתגוררת בשכונה בורגנית בלב רמת-גן הישנה, בדירת דופלקס בורגנית למראה אף היא.

על ספל הקפה שלה מוטבעת תמונה של ילדים חרדים. מתברר שאלה נכדיה. "הבת שלי, חנה, חזרה בתשובה. היום היא מתגוררת במודיעין-עילית והיא אם לארבעה ילדים. עוד מעט יש לנכד המתוק שלי, נפתולי (כך במקור), חאלקה. אתה רוצה לבוא? אני זו שקניתי לו את הציצית והכיפה לאירוע".

כשבתך חזרה בתשובה הצטערת או שהיית גאה בה על שהיא, כמותך, הלכה נגד העדר?

"לא התאבלתי ולא רקדתי על הגג. אני מבקשת את אושרה, וכשהיא מאושרת – אני מאושרת".

את מתחמקת מלהתייחס למכנה המשותף ביניכן.

"אם אתה כל כך לוחץ ומתעקש להיכנס לזה, אומר רק שאני גם זו שנושאת בנטל הכלכלי שנוצר במשפחה של בתי, בגלל ההליכה שלה נגד העדר. לעומת זאת, את הנזק שנגרם לי בשל ההליכה שלי נגד העדר - אני זו ששילמתי. כן, כל החיים שלי אני נכנסת עם הראש בקיר, אבל בסוף זה משתלם".

תגובות

• מחברת 'אינטל' נמסר בתגובה: "הטענות שמועלות על-ידי ד"ר לינדה עפרוני הינן עתיקות יומין ומשוללות כל יסוד. אינטל היום היא המעסיק הגדול ביותר בקריית-גת. למעלה מ-70 אחוזים מעובדי החברה מתגוררים מאזור קריית-מלאכי ודרומה. כ-1,300 עובדים ישירים של אינטל ועובדי קבלן שמועסקים במגוון תפקידים (כולל מהנדסים, הנדסאים וכיוצ"ב) מתגוררים בקריית-גת".

• בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אהוד ברק, עפר עיני, עמיר פרץ וארנון מוזס – לא הגיבו לטענותיה של עפרוני.