התבוננו נא לרגע בכותרת המשנה של מאמר זה. היא ארוכה באופן בולט מהכותרות הממוצעות של מאמרי, ולוקה בהתאם בסרבול קל. היא נוסחה כך מתוך רצון להעביר בה מסר שלם שנשמע דרמטי ואפילו מעט לא הוגן: אנשים ברי-דעת שנמנעו כל חייהם מלעשן, אולי אף מתוך שהם חסו על בריאותם, מתו באופן מובהק טרם זמנם, רק משום שנאלצו להתגורר תחת אותה קורת-גג עם בן-משפחה, ולעתים אף עם בני-משפחה אחדים, המעשנים ומפריחים עשן המזהם את האוויר בסביבתם הקרובה.
אך מהעובדות הקשות והנכונות אי-אפשר להתעלם, ואולי המאמר העדכני ביותר המגיע למסקנה שבכותרת למעלה, הוא זה שהתפרסם באפריל 2004, בכתב-העת הרפואי המוביל בבריטניה-British Medical Journal, על-ידי חוקרים מהמחלקה לבריאות הציבור בבית הספר לרפואה בוולינגטון, ניו-זילנד. והמסקנות, כמו גם הנתונים המספריים והסטטיסטיים של מאמר זה, כה משכנעות וחותכות, שכדאי להציגם בפניכם בפרוטרוט, ולנתח יחד אתכם את מסקנתו הנוקבת.
מחקרים לא רבים התפרסמו עד כה, בהם נעשה ניסיון לברר האם יש קשר נסיבתי ישיר בין עישון פסיבי ותמותת-יתר מכלל המחלות שעישון גורם. הסיבה למיעוט המחקרים אינה נובעת מאי-חשיבות הנושא, אלא דווקא מחמת הקושי האובייקטיבי להגדיר מיהם "מעשנים פסיביים".
המחקר הרפואי על הקשר בין עישון מוצרי טבק ותחלואה קשה החל להתפרסם למעשה החל משנת 1964, מועד הופעת הדוח הראשון של הממונה על הבריאות בארה"ב (Surgeon General) על "עישון ותחלואה", ומאז הופיע בכ-55,000 מאמרים. מטבע הדברים כמעט כל הסטטיסטיקות המתפרסמות מתייחסות למחלות סרטן, מחלות לב, מחלות ריאה ומפגעים אחרים במעשנים בהשוואה לאלה שאינם מעשנים.
ואלה השוואות שניתן לערוך, שהרי מדובר בעובדות שקל להגדירן ב"כן" או "לא" בשאלון הבריאותי שיש למלא מדי פעם, תחת הכותרת "האם אתה/את מעשן(ת)? ובאותה מידה קל להגדיר את המעשנים כ"קלים" או "כבדים" בהתאם למספר הסיגריות הממוצע שהם מכלים מדי יום, ואף לקבל מושג על מספר שנות העישון, ורציפוּת העישון וכך הלאה. וכך, ניתן לייחס תחלואה ותמותה מעישון כפונקציה של "נפח העישון" לאורך שנים, במושג המוגדר כ"שנות חפיסה" או Pack years, לדוגמא: מי שמעשן מדי יום חפיסת סיגריות אחת, והוא עושה זאת 30 שנה ברציפות, יוגדר כבעל "30 שנות חפיסה".
אך מה לגבי כל אלה המגדירים עצמם כבלתי מעשנים, ואף "שונאים עישון" ו"לא סובלים מעשנים" ועוד ביטויים בלתי-אוהדים כאלה, הנאלצים לשהות שעות אחדות מדי יום בסביבתם הקרובה של מעשנים? לעתים במקום העבודה, או בפאב האהוב בו הם מבלים פעמיים בשבוע סך של 6-8 שעות, ואף בדירתם שלהם, לצידם של בני הזוג, או ההורים או שמא יוצאי חלציהם החוטאים בעישון.
ולפתע יסתבר שאולי למעשה כלל לא קיימת קטגוריה של "בלתי מעשנים", כי גם אם לא ניטול את הסיגריה בין שפתינו בשקיקה רבה, אין האוויר אותו אנו נושמים נקי בהכרח מעשן הסיגריה, הסיגר או המקטרת.
לפי הערכות שונות, אם נכון להיום כ-30% מאוכלוסיית העולם הבוגרת מעל גיל 18 שנה מעשנים, עוד כ-40% עד 50% יכולים להיחשב כמעשנים פסיביים, או בהגדרותיהם האחרות, "מעשנים מיד-שנייה" (second-hand smokers) או "מעשנים שלא מדעת". וכאן, בהגדרת המעשן הפסיבי נעוצה בעיית הערכה שכמעט אינה ניתנת לפתרון.
כיצד ניתן להגדיר מישהו על היותו "מעשן פסיבי קל" או "מעשן פסיבי כבד" או "כמה שנות עישון פסיבי צבר", כאשר לא ניתן למדוד בקלות את כל אלה. שהרי כפי שהגדרנו קודם לכן, עישון-פסיבי הוא אף "עישון שלא מדעת", שהרי לא תמיד אתם קולטים את עשן בני-הזוג רק בהיותכם יושבים בחיקם בשעת-מעשה, והכוונה לעישון כמובן!
ברוב המקרים דווקא, המעשן הפסיבי נושם עשן סיגריות המיתמר במרחק של מטרים אחדים, ואולי אף של עשרות מטרים בקצה מסדרון ארוך, מוגף-חלונות ובלתי-מאוּורר במבנה ציבורי אליו הוא מזדמן, או אף עובד בו, מבלי שהוא חש בכך, כי רמת העשן הנשאף נמוכה וכמעט לא מורגשת. ולכן, לסיכום נקודה זו, כמעט בהגדרה, בלתי-ניתן להעריך כמותית את כמות העשן שמקורו בעישון, הנקלטת על-ידי המעשן הפסיבי.
הבה נחזור למאמר הניו-זילנדי האמור על "התמותה בקרב אלה שלא עישנו מעולם, החיים במחיצת בני משפחה מעשנים". איכותו של מאמר זה בשני היבטים: א. מִדגם הנחקרים גדול יחסית, כ-30 אלף מבוגרים, גברים ונשים, בקבוצת הגיל שבין 45 עד 74 שנה, כאלה המתגוררים בדירה ללא מעשנים, או במחיצת מעשנים. ב. סבלנותם הרבה של בעלי המחקר, שלא הזדרזו לפרסם נתונים מטווח קצר של זמן, כמקובל במחקרים רפואיים רבים, אלא סיכמו נתוני מחקר שאספו למעשה במשך 23 שנה !! ובהמשך יתברר עד כמה חיוני היה איסוף הנתונים מתקופת זמן כה ממושכת.
המחקר התייחס לשתי קבוצות מדגם, כאלה שנדגמו ונמצאו במעקב משך תקופה של 3 שנים, בין השנים 1981 עד 1984, או כאלה שנדגמו ונבחנו בין השנים 1996 עד 1999. מחקר זה החליט להתייחס אך ורק לעוּבְדת היות המשתתפים בו מתגוררים בדירה במחיצת מעשן אחד ומעלה ("חשופים לעשן") או במחיצת בלתי מעשנים ("אינם חשופים לעשן"), בלי שום התייחסות לשאלה אם הם נחשפים לעשן במקום העבודה, או במסעדה האהובה, או בכל מקום אחר. כלומר מחקר זה מחליט ביודעין להתעלם מאפשרות של חשיפה פסיבית לעשן סיגריות ומוצרי-טבק אחרים, מתוך ההערכה שסוגי החשיפה האחרונים קשים להערכה ולכּימוּת.
להלן תוצאות המחקר הניו-זילנדי: אם נתייחס תחילה למדגם המוקדם מתחילת שנות ה-80, נמצא שבהשוואה לנשים שאינן מעשנות המתגוררות בבית שאין מעשנים בו, נמדדה עלייה של 6% בתמותה בקרב נשים לא מעשנות המתגוררות בבית במחיצת מעשן(ים) בתקופת 3 שנות המעקב, כאשר נתוני התמותה מותאמים לגיל, למוצא האתני, למצב המשפחתי, ולמעמד החברתי-כלכלי.
לעומת זאת כאשר נבחנו הגברים, נמצאה עלייה של 17% בתמותה בתקופת המעקב, באלה החיים בבית במחיצת מעשנים בהשוואה לאלה החיים בבית נקי מעשן. כאשר סוכמו תוצאות המעקב בן 3 השנים במדגם של סוף שנות ה-90 היו נתוני התמותה כדלקמן: בקרב הנשים הניו-זילנדיות הלא מעשנות השוהות בביתן במחיצת מעשן(ים) התמותה הייתה גבוהה ב-28% (!!) בהשוואה לאלו מבין הנשים הלא-מעשנות שאינן שוהות בביתן במחיצת מעשנים. בין הגברים שם שאינם מעשנים, שיעור התמותה היה גבוה ב-16% אצל אלה החיים בביתם עם מעשנים לעומת אלה שאוויר ביתם צח ונקי מעשן מוצרי טבק.
בניתוח תוצאות אלה יש לקחת בחשבון נתון מאוד חשוב: בניו-זילנד הוכנסו במהלך שנות ה-80 חוקים מוקפדים ביותר של אי-עישון במקומות ציבוריים, ועוד יותר מכך "איסור חמור ביותר על עישון במקומות העבודה".
כיוון שכך, יש להניח שתוצאות המדגם של 1996-99, לפיהם נמדדת השפעת החשיפה לעשן בביתם של הנסקרים על נתוני התמותה, היא אמיתית ומשקפת יותר. זאת על כי יש להניח שבמדגם של סוף שנות ה-90, צומצמה באופן ניכר השפעת העישון הפסיבי מחוץ לבית על משתתפי המחקר, ואם כך ניתן לייחס ביתר מובהקות את העלייה בתמותה לחשיפת הנבדקים ל"עישון הפסיבי" לו נחשפו בביתם.
נתון מאוד בולט שאין לו תשובה מיידית בידי בעלי המחקר בניו-זילנד מתייחס להבדלים המאוד בולטים בין גברים ונשים בין המדגמים של תחילת שנות ה-80 וסוף שנות ה-90. בעוד שהתמותה בקרב גברים לא מעשנים נותרה זהה (17% לעומת 16%) בין שני המדגמים, הנה נמצאה עלייה דרמטית בתמותה בין נשים לא מעשנות שם הנחשפות לעישון בביתם, מ-6% במדגם של 1981-4 ל-28% במדגם של השנים 1996-9.
הממצא האחרון מסקרן ביותר וכיוון שלא נמצא לו הסבר בפרסום המצוטט, יש בו עדיין אתגר מחשבתי מעמיק, להבנת ההבדלים שנצפו בשיעורי התמותה בין שני המינים. אך אם להתייחס באופן כללי לכלל הנבדקים, עדיין משמעותית מאוד העלייה הממוצעת של כ-15% בתמותה הכוללת בקרב אלה שמעולם לא עישנו אך נאלצים לספוג עשן באדיבות בני-משפחה מעשנים.
קשה לראות מצב בו יחקקו בעתיד חוקים שיאסרו עישון גם בחדרי-חדרים, ואף הנחרץ בלוחמים בעישון יתקשה לעמוד מול הטיעונים של "ביתי הוא מבצרי" או אלה של "כבוד האדם וחירותו" וזכותו לעולל לעצמו כל שיחפוץ בתנאי שאין במעשיו לגרום נזק לאחרים.
אך ממצאי המחקר הניו-זילנדי הנידון כאן, חייבים להדליק נורה אדומה למעשן בתוך ביתו, וכל זאת מתוך הנחה שבריאות בני-משפחתו הקרובים, אמנם יקרה לו.
__________________________________________________________
הכותב הוא מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, פקולטה לרפואה,
אוניברסיטת תל-אביב וחבר ועדת העדכון בנושא סרטן הריאות באגודה למלחמה בסרטן.
