|
|
פילוסופיה זהה [דודו בכר, עכבר העיר]
|
|
|
|
|
מקובל לומר שישראל היא חברה דמוקרטית שבה כל אדם יכול לומר את דעתו. אין איוולת גדולה מזאת.
יש שני איסורים מרכזיים שהופכים את
חופש הביטוי לחוכא ואיטלולא. סעיף 255 לחוק העונשין אוסר פרסום פוגע בשופט. סעיף 288 לחוק העונשין אוסר העלבה של עובד ציבור.
בפרשת אונגרפלד קבע בית המשפט העליון שהאיסור להעליב עובד ציבור חל גם על דברי אמת. הווה אומר שאם אדם אמר על עובד ציבור שהוא מושחת, הוא עבר עבירה גם אם הדבר נכון.
יש להניח שזה הדין ואף ביתר תוקף לגבי זילות שופטים.
אפשר אם כך לומר שאסור להביע דעה חופשית לגבי עובדי ציבור ושופטים, ומי שאומר את מה שהוא חושב עליהם, מתחייב בנפשו.
את הדברים האלה כתבתי בעבר, ולא הייתי חוזר על כך אלמלא מצאתי באינטרנט שורה של "אימרות שפר" מאת אדולף היטלר. אחת מהן דוקרת את העין ומעוררת אסוציאציה לענייננו. הרי היא לפניכם:
"אנחנו חייבים לשים קץ לרעיון שזה חלק מזכויות האזרח של כל אחד ואחד לומר מה שהוא רוצה".
ובכן, הפילוסופיה של היטלר היא שאסור לאזרח לומר מה שהוא חושב.
הפילוסופיה של המחוקק הישראלי - זהה. זהו
כבוד מפוקפק מאוד לכנסת להיות באותה קטגוריה עם היטלר, אבל זוהי עובדה קיימת. כשמדובר בעובדי ציבור ובשופטים, אסור לאזרח לומר מה הוא חושב.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
