|   15:07:40
דלג
  עמוס גורן  
עיתונאי וסופר מראה
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

הימים הנוראים של גדעון לוי

לוי חצה את הקווים ועומד - רגשית, מנטלית ועניינית - בצד השני בגלל הזדהותו הנפשית העמוקה עם הערבים, נכנסו למבנה אישיותו סמלי המפתח הפוליטיים, המילים הטעונות והביטויים הפולֶמיים שלהם הוא כל כך מוצף בחומר הזה, עד שפשוט אינו מסוגל לראות עובדות
27/05/2011  |   עמוס גורן   |   מאמרים   |   ישראלי-פלשתיני   |   תגובות
לוי. קיבל עצבים

רק ימים מעטים לאחר שהביע לוי סלידה מסמלי הלאומיות היהודית ברוח הקרירה של ערב יום העצמאות בהר הרצל, דווקא דגלים אדומים של "החזית העממית" מתבדרים ברוח כן מעוררים בו גל של פיוט רגשני, מתוק, סוער וסוחף.

ימי חול המועד נכבה תשע"א (בין יום העצמאות ובין יום הנכבה) היו קשים לגדעון לוי יותר מבכל שנה. הפעם התארך פרק הזמן גדוש החוויות עד סוף מאי, בגלל נסיעתו של ראש הממשלה נתניהו לארצות הברית, והצער והבלבול שגרמה ללוי הצלחת הביקור נוספו הפעם על המכאוביו השנתיים הרגילים בראותו את מצעד צה"ל על הר הרצל ואת שאר סממני הריבונות הישראלית.

הייסורים התחילו כבר ב-8 במאי, יומיים לפני החג, כשהפובליציסט הוותיק קיבל עצבים בגלל ההבלטה התקשורתית הרבה שזכה לו מתקן שהוא לא סובל: נמל התעופה בלוד. נתב"ג היה אז בראש החדשות בגלל זיהום דלק, ובעיני לוי היה הרעש התקשורתי מוגזם. תחת הכותרת המקורית "איי לאב יו, טרמינל" הוא מתלונן: "אסון לאומי חדש התרגש עלינו בסוף השבוע: כמה מאות נוסעים עוכבו לכמה שעות בנתב"ג. כותרות ראשיות, שידורים דרמטיים, קטסטרופה". נתב"ג הוא של כל הישראלים. כולנו, חוץ מלוי, רואים בו נכס חיוני, וזה בדיוק מה שמפריע לו. "עזבו אתכם מהכותל המערבי", הוא כותב, "תשכחו ממערת המכפלה - נתב"ג, כולל הדיוטי, הוא המקום הקדוש ביותר לישראלים".

מרכזיותו של "השדה", מונח פופולרי שאינו לטעמו, מפריעה ללוי. לקראת סוף המאמר מתגלה גם למה: הבדיקות הביטחוניות. בעיני לוי בדיקות אלו הופכות את נתב"ג למקום גזעני: "נכון שבשעריו יש גילוי גזענות מכוער במיוחד בדמות ה'בוקר טוב' או 'הערב טוב' של המאבטחים החמושים, רק כדי לעמוד על המבטא". וכדי להתחמק מברכותיהם של המאבטחים החמושים (ובאמת, למה שלא יחליפו כבר את האקדח בממחטה מגוהצת בכיס המקטורן האופייני בעל השרוולים הקצרים ויפסיקו להיות כאלה קלגסים), ממליץ לנו מר לוי לוותר על "השדה" הגזעני ולצאת מן הארץ בדרך היבשה דרך שתי מדינות שכנות, שאחת מהן אפילו אינה דורשת אשרת כניסה. זה פרקטי. איך לא חשבנו על זה.

הפלסטר הוורוד

למחרת יום העצמאות, ב-11 במאי, כותב לוי על הדלקת המשואות בערב החג תחת הכותרת "מחאה חדשה פרצה בהר הרצל". כידוע, הפגינו במהלך הטקס יואל שליט וחברתו יערה וינקלר למען שחרורו של גלעד שליט, וכל הציבור קיבל זאת בהבנה ובאהדה. אצל לוי מקבל העניין ממדים אחרים, מיתיים: "ובמחשבה שנייה, לא רוח רעה פרצה שלשום למקרופונים ולמצלמות בהר הרצל, אלא רוח אמיצה וחתרנית, שהגיעה הזמן שתפרוץ סוף סוף אל חיינו. בבזל ייסד בנימין זאב הרצל את המדינה, ובהר הרצל נולדה המחאה". מחאות הן חלק מן החיים בישראל מאז הקמתה. לא ידענו שרק השנה, ודווקא בהר הרצל, נולדה המחאה. את צילומי הפגנתם של שליט ווינקלר מכנה לוי "תמונות תוניס", כלומר בעיניו זוהי תחילתה של מהפכה עממית גדולה, כזו הפוקדת את מדינות ערב. את טקס העברת הדגלים עצמו הוא מתאר מתוך סלידה, כאילו מדובר בתצוגת רובוטים: "בובות-החיילים צעדו בסך, מדליקי המשואות הציתו אש, ואז בין 'לתפארת מדינת ישראל' אחד למשנהו, נפל דבר". עצם הצירוף "לתפארת מדינת ישראל" מפריע ללוי, והוא מלגלג עליו גם במקום נוסף במאמר.

בקושי חולף עוד יום ולוי, עדיין נסער מיום העצמאות, יוצא במאמר גדול שכותרתו "קוראים לזה טיהור אתני" (12.5.11) הפותח במילים "למחרת יום העצמאות, שבו טבלה ישראל בשבחי עצמה והדמוקרטיה שלה עד לזרא כמעט, וערב יום הנכבה הכמעט אסור לציון פרסם עמיתי, עקיבא אלדר, את מה שידענו תמיד אבל חסרו לנו הנתונים המרעישים שחשף: ישראל שללה עד הסכמי אוסלו את תושבותם של 140,000 פליטים פלשתינים מתושבי הגדה שהעזו לצאת לחו"ל". לא ברור למה יום הנכבה "כמעט אסור לציון", כשהוא מככב שלושה ימים בכותרות הראשיות של כל העיתונים, פותח את כל מהדורות החדשות ומספק בימה בלתי מצונזרת בשידור חי לכל נציג ארגון מחבלים המבקש לדבר בתוכניות האקטואליה של הרדיו הישראלי? מכל מקום, במאמר זה חושף לוי את השקפתו הבסיסית עלינו ועל הפלשתינים: הם הילידים, בני המקום ובעלי הבית בארץ ישראל כולה, ואנו הזרים שמעמדם שווה לאפריקאנרים שבאו מהולנד לדרום אפריקה. וכך הוא כותב: "כל מי שאומרים 'לא אפרטהייד' מוזמנים להשיב: למה לישראלי מותר לעזוב את ארצו לכל חייו ואיש לא אומר להחרים את אזרחותו, ולפלשתיני אסור להתחתן עם שכנתו לשעבר שחיה בירדן? לא אפרטהייד?". בכך הוא מתעלם ממדיניות ההצפה המכוונת של הערבים, המכניסים לכאן כל העת רבים מאנשיהם ומנשיהם מירדן, מיהודה ומשומרון ומעזה וחיים כאן על כספי הביטוח הלאומי (ובהם גם קרובות משפחה של איסמעיל הנייה).

ב-13 במאי שוב מופיעה כותרת מקורית בראש מאמר של מר לוי: "כלבי אשמורת". זהו מאמר גדול, על שני עמודים שלמים, שעניינו תלונות של שב"חים פלשתינים המסתננים לישראל לצורך עבודה בלתי חוקית, על ניסיונם של חיילים לעצור אותם בעזרת כלבים. מדובר בערבים הפורצים את גדר הביטחון בדרום הר חברון, בין להב לרמאדין, וחודרים לישראל בניגוד לחוק. "עמדנו השבוע שעה ארוכה על הגבעה הזאת", הוא כותב, "והמראה כמו נלקח מגבול ארצות-הברית-מקסיקו או לחלופין מסוואנת ציד באפריקה". לוי אינו מוכן לקבל את העובדה שצה"ל משתמש בכלבים: "זה האמצעי החדש של צה"ל נגד מסתנני העבודה הפלשתינים, ולעזאזל עם הקונוטאציה המצמררת של שיסוי כלבים באנשים". במאמר מובאת תגובתו של דובר צה"ל, כי "באזור רמאדין התפתחה בשנים האחרונות תופעה חמורה של פגיעה בתשתיות גדר הביטחון, המאפשרת חדירה של גורמים העוסקים בפעילות חבלנית לשטח מדינת ישראל. תופעה זאת מסכנת את ביטחון אזרחי מדינת ישראל וגורמת לפגיעה של מיליוני שקלים בכל שנה. מטרת השימוש בכלבים היא לצמצם שימוש באמצעים אחרים". כאן היינו מצפים מעיתונאי ותיק שלחם תמיד למען האנושות, שלא יסתפק בתגובה היובשנית של הצבא, אלא ישלים את התמונה ויזכיר מעשי אונס ורצח שביצעו שב"חים ערבים בהרי ירושלים ובמקומות אחרים, אך זה לא קורה. העיקר ב"כלבי אשמורת" הוא דווקא צילום צבעוני בגודל של כ-40 X 20 ס"מ, שבו מראה שב"ח ושמו עלא חווארין תחבושת קטנה אחוזה בפלסטר ורוד על שתיים מאצבעותיו. מעולם לא זכתה תחבושת זערורית כל כך לצילום ענקי כזה, לא בגבול ארה"ב-מקסיקו, לא ב"סוואנת ציד" אפריקנית ולא בשום מקום אחר הקשור עם "הקונוטציה המצמררת של שיסוי כלבים באנשים".

"תש"ח נקברה בישראל קבורת חמור"

ב-15 במאי מפרסם לוי מאמר ושמו "שיעור מולדת ביום הנכבה". עיקרו של המאמר הוא דרישה לציין בכל בתי הספר היהודים והערביים בישראל את היום הזה וללמד את "האמת כולה, לא רק את חלקה ההרואי, הנוח לסיפור". לוי מדבר על האמת כולה, אך מתכוון רק לאמת הפלשתינית: "צריך לדעת שהיו כאן 418 כפרים שנמחו מעל פני הארץ, צריך לזכור שהיו למעלה מ-600 אלף בני הארץ שנמלטו או גורשו לבלי שוב מבתיהם ושרובם חיים עד עצם היום הזה, הם וצאצאיהם, בתנאים מחפירים, נושאים את מפתחות בתיהם האבודים. מותר וצריך לספר לתלמידינו שליד הזוהר הזה ששמו תקומת ישראל יש גם צד אפל". מר לוי אינו יכול להתמודד עם מאמר של פרופ' שלמה אבינרי המופיע באותו גיליון, ולכן הוא מתעלם ממנו לגמרי.

מאמרו של אבינרי ("כאב הפלשתינים ואחריותם", 11.5.11) מסתכל על אותו מאורע היסטורי שעליו מסתכל גם מר לוי, וטוען כי המונח נכבה (אסון) הוא מטעה. מדובר במפלה צבאית ומדינית שנבעה מהכרעות פוליטיות שיש להן אחראים, ולא באיזה אסון טבע. שנית, בהשוואת הנכבה לשואה יש אטימות מוסרית. "ושלישית, וזה אולי העיקר: השיח הפלשתיני אינו מתמודד עם העובדה כי הכרעות פוליטיות ערביות הן שהמיטו את האסון הנורא על הציבור הפלשתיני. יש מאות, אם לא אלפי מאמרים וספרים הדנים במלחמת 1948, וקיימים ניתוחים מאלפים על הסיבות לכישלון הצבאי. אך עד היום אין נכונות להתמודד עם עובדה פשוטה: ההחלטה לצאת למלחמה נגד החלטת החלוקה של האו"ם הייתה משגה מדיני ומוסרי נורא של העולם הערבי". כמו הערבים, גם לוי אינו יכול להוציא מעטו את המילים הללו, ובכך חושף אותו אבינרי, מבלי שהתכוון לכך כמובן, כמי שחצה את הקווים ועומד - רגשית, מנטלית ועניינית - בצד השני. מבחינת שיקולי עריכה, מעניין לראות שמאמרו של אבינרי, המייצג את המיינסטרים, הוגלה למרתף העמוד, שעה שמאמרו של לוי, שאין בו תשובה לטענותיו החזקות של אבינרי, מככב בחלקו העליון. גם זאת דרך להתמודד עם טענות, אומנם לא דרך של יושר אינטלקטואלי או עריכתי, אך דרך כלשהי.

אגב, באותו 15 במאי משתולל נהג מכפר קאסם ליד צומת מסובים במה שנראה כרצח פוליטי, פוגע במשאיתו בכל מה שנקרה בדרכו לאורך שני קילומטר וחצי, מכה באכזריות עוברי אורח, הורג את אביב מורג מגבעתיים ופוצע 18 אנשים. למחרת, מקדיש עיתון הארץ לאביב מורג כ-250 מילה בעמוד 7 למטה, ומצמיד ידיעה מקבילה, באותו גודל, שבה אומרת אמו של הנהג הפוגע "זאת הייתה תאונה, אנחנו אוהבים יהודים". אהבת יהודים כזאת מפגין גם לוי, עיתונאי שאינו נותן ליום לעבור בלי לצאת לשטח ולסקר מעשים לא הומאניים, כשהוא מפנה גב לאירוע האכזרי שבו נהרג אביב מורג, המתרחש במרחק דקות נסיעה מביתו, ומתעלם ממנו לגמרי. איזה אדם היה אביב מורג? מי היא חברתו שאיתה התארס רק חודשיים לפני מותו? מיהו אביו ואיך גידל את בנו? מה הרגיש האב כשנקרא לזהות את הבן באבו-כביר? כל כך מתאים לכותב-הומאניסט כלוי לכתוב על כך כתבת צבע, אך הוא אינו מתעניין. הוא עסוק בהכנת כתבה ענקית על סעיד עיאש, מחבל לשעבר שאיבד את בנו מילאד בכפר השילוח במהלך התפרעות של צעירים ערבים בערב יום הנכבה. תחת הכותרת "גרסתו של אב" (20.5.11) מספר לנו לוי על שני עמודים שלמים, באהבה ובחום, את סיפורם של סעיד ומילאד עייאש, אב ובן לדוגמה, שני אוהבי אדם ושוחרי טוב, שחיו בהרמוניה ובשלווה ולא רצו להזיק לאיש. אומנם סעיד עייאש היה חבר בחוליית רצח של פת"ח שחדרה ב-1975 לקיבוץ אילון (מה בדיוק הוא בא לעשות שם? על כך אין מידע בכתבה), אך הוא מוצג כאיש רוח, בעיקר בשל העובדה שהוא מתרגם מערבית לעברית. הכתבה מלווה בצילום דיוקן צבעוני ענקי ומרשים של האב השכול, ולוי מתפעם: "דגלי האדום של החזית העממית, שהאב הצטרף אליה כשהיה בכלא, התבדרו ברוח על-רקע תמונות של הבן ההרוג". רק ימים מעטים לאחר שסלד כל כך מסמלי הלאומיות היהודית ברוח הקרירה של ערב יום העצמאות בהר הרצל ופתאום דגלים אדומים מתבדרים ברוח דווקא כן מעוררים בליבו של לוי גל של פיוט רגשני, מתוק, סוער וסוחף.

אירועי יום הנכבה מוציאים מלוי את השקפתו המקסימליסטית בכל הנוגע לתמיכתו בשאיפה הערבית לביטול תוצאותיה של מלחמת העצמאות. במאמר "בחזרה לתש"ח" (19.5.11) הוא כותב: "תש"ח נקברה בישראל קבורת חמור, מעולם לא התקיים בה דיון ציבורי אמיתי על אודותיה, אבל רוחה לא מתה לרגע בפלשתין ובפזורה. ניצוליה ופליטיה ובני בניה נושאים את זכרה ואת כאבה עד עצם היום הזה, בדיוק כמו שהיהודים נושאים את זיכרונותיהם וכאבם שלהם. צריך היה להכיר בכך מזמן, מבחינה זאת אפשר דווקא להוקיר את מעשה המפגינים מסוריה: הם הזכירו לישראלים נשכחות".

מעולם לא התקיים דיון ציבורי אמיתי על אודותיה? הרי מאז הקמת המדינה ועד היום, לא חדל להתקיים בישראל דיון ציבורי בלתי פוסק על אודותיה, ודי אם נזכיר שמות אחדים כמו משה שמיר, יגאל מוסינזון, ס. יזהר, אורי אבנרי, נתיבה בן יהודה, א.ב. יהושע ויורם קניוק, את הצגות התיאטרון והסרטים, את ההיסטוריונים הצבאיים הישנים והחדשים ואת מאות, ואולי אלפי, הכתבות (קרוב למאה כתבות טלוויזיה של יעקב אחימאיר על איקרית ובירעם לבדם), ימי העיון, הסימפוזיונים, הפאנלים, ספרי ההיסטוריה, עבודות הדוקטור, המשפטים ומאמרי הפרשנות האינסופיים על תש"ח ועל כל תזוזה במהלכים המדיניים והצבאיים שהיו בה. אחוז רטט של תשוקה לתאר את ישראל כמדינה מדכאת, נטולת חופש ביטוי, שעומדת לפרוץ בה מהפכה, יש ללוי דחף בלתי נשלט להשאיר את עצמו בעיוורון כלפי נתוני הבסיס האמיתיים של החיים הציבוריים בישראל.

אומרים כי השמאל, בהיותו דת חילונית דוגמטית, אינו נותן לעובדות להפריע לו. אבל כדי לא לתת לעובדות להפריע לך, עליך קודם כל לראות אותן ולהיות מודע להן ורק אחר כך, לשם הוויכוח, להתעלם מהן או להצניע אותן. אצל לוי זה לא כך. בגלל הזדהותו הנפשית העמוקה עם הערבים, נכנסו למבנה אישיותו סמלי המפתח הפוליטיים (לא התרבות הערבית העמוקה, מפני שאינו מבין ערבית), המילים הטעונות והביטויים הפולֶמיים שלהם, בעיקר כאלה שאפשר לתרגמם בקלות. הוא כל כך מוצף בחומר הזה, עד שפשוט אינו מסוגל לראות עובדות. יש עיתונאים שהעובדות הן האויב העיקרי שלהם, אך הוא אינו אחד מהם. אצלו אין בכלל עובדות, יש רק רגשות. זה עצוב, ולכן אי-אפשר לכעוס עליו. גם אי-אפשר לבוז לו. ככה הוא ואין מה לעשות.

הכותב הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל".
תאריך:  27/05/2011   |   עודכן:  28/05/2011
עמוס גורן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הימים הנוראים של גדעון לוי
תגובות  [ 43 ] מוצגות   [ 43 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
יוסי פלס
28/05/11 01:27
 
קורןנאוה טבריה
28/05/11 05:35
 
אבל אין להם גדעון
28/05/11 14:26
 
ישראלי מן המנין
28/05/11 21:32
2
קורןנאוה טבריה
28/05/11 05:47
3
יוד יוד
28/05/11 05:54
4
אלטער קרקר
28/05/11 08:15
5
רונן גולדשטיין
28/05/11 08:47
6
ינשוף
28/05/11 09:12
7
יהודה דרורי
28/05/11 09:19
8
אבי מ
28/05/11 09:27
 
קורןנאוה טבריה
28/05/11 10:28
9
עמיש
28/05/11 10:57
10
רפי מסיקה
28/05/11 11:00
11
קלימטוריס
28/05/11 13:02
12
משינאת עמו!
28/05/11 13:51
 
קציןתשלומים גסטפו
28/05/11 14:05
13
אייל.ב
28/05/11 14:17
14
סתם סופר
28/05/11 14:24
 
מבוסס על עובדות
28/05/11 14:50
15
רונן גולדשטיין
28/05/11 14:50
16
אהרן מיטל
28/05/11 14:51
17
פישלזון
28/05/11 14:54
18
גדעון ממנצוריה
28/05/11 15:07
19
יהוידע
28/05/11 16:19
20
א. אגדתי
28/05/11 16:26
21
לוי
28/05/11 17:00
22
הפשוט
28/05/11 17:51
23
לגדעון לוי יעזור
28/05/11 17:59
 
zoomarch
28/05/11 18:25
 
אחרי כפעם בשבוע
28/05/11 23:11
 
כמו בעמותות
29/05/11 11:05
24
יהל
28/05/11 18:43
25
ע"ש
28/05/11 18:43
26
עזרי
28/05/11 19:24
27
דר
28/05/11 19:42
28
אשר דעדוש
28/05/11 19:50
29
דרור מגיב
28/05/11 20:01
30
נברא
28/05/11 21:05
31
חפטליהו
28/05/11 21:24
32
w34
28/05/11 22:54
33
קאוגגי
28/05/11 23:20
34
מוטי שקורי
29/05/11 03:12
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
לאחר שסיים בנימין נתניהו את נאומו הארוך, הקטוע לנגיסות-שמע נוחות לאוזן, בחרו כל השומעים והפרשנים לדלות מתוכו את הנגיסות המתאימות להטייה המקורית שלהם. וכך מופיעה הנגיסה הרשמית באתר משרד החוץ של מדינת ישראל:
27/05/2011  |  יובל ברנדשטטר  |   מאמרים
בשבוע האחרון ראתה וושינגטון הצגה של שני שחקנים, אובמה ונתניהו, בארבע מערכות: המערכה הראשונה היא הנאום שנשא אובמה לעולם הערבי והאיסלאמי ביום חמישי, ב-19 במאי, השנייה היא מסיבת העיתונאים של נתניהו שבה התנגד לכמה מרכיבים בדברי אובמה הנוגעים לישראל, השלישית היא נאום אובמה בוועידת איפא"ק והרביעית היא נאום נתניהו בפני חברי בית הנבחרים והסנאט. התקבל רושם חזק שאת ההצגה הזאת כבר ראינו ושמענו בעבר. מצד אחד נעים לשמוע שנשיא ארה"ב מחויב לביטחון ישראל, אך מצד שני לא ברור איך מחויבות זו עולה בקנה אחד עם רצונו להקים מדינה פלשתינית עם רצף טריטוריאלי מפאתי באר-שבע עד מבואות עפולה.
27/05/2011  |  מרדכי קידר  |   מאמרים
כשנפלו בפח של אסון יום-כיפור, האמינו גולדה מאיר ויועציה לשקריו של אויב שהסתיר את כוונותיו האמיתיות. על כך הם זכו לביקורת קשה ובסוף גם איבדו את השלטון. קל לתאר מה היה קורה, לו סאדאת היה מצהיר מראש כי הוא שולח את צבאו לצלוח את תעלת סואץ, ומנהיגי ישראל היו מגיבים בסיפור דמיוני שמדובר כאן רק בתוכנית של טיול ידידותי להפגנת יחסי שכנות טובה. אף אחד לא היה סולח לממציאי הזיה כזו. אבל 20 שנה לאחר מכן, בתהליך שלא נחקר דיו, הפכו הזיות מסוג זה לנורמה: האויב יכול לפרסם כל הצהרה תוקפנית, אך ברית בין פוליטיקאים ובין תקשורת חנפנית מיד תחפה עליה - בהזיות ובשקרים שמטרתם למנוע התגוננות מהאיום.
27/05/2011  |  יוסף דוריאל   |   מאמרים
על סופר ותיק ומנוסה כמו סמי מיכאל היה לגנוז כתב יד של רומן מרמתו של "מעוף הברבורים", המעיב על הישגיו בספריו הקודמים. מדף ספריו של מיכאל מוכיח, כי לא תמיד שמר על רמת כתיבה אחידה. ספריו היותר מוצלחים היו אלה שעלילותיהם התרחשו על-רקע החיים בבגדד ערב חיסולה של הקהילה היהודית בעירק - "חופן של ערפל" (1979) ו"ויקטוריה" (1993). נסבלים ומעוררי עניין היו גם שני הרומנים הפוליטיים שלו - הרומן הריאליסטי-אקטואלי "חצוצרה בואדי" (1987) והרומן האוטופי-כנעני "יונים בטרפלגר" (2005). אך הוא נכשל בשיטתיות בניסיונותיו לתאר בספריו יחסי אהבה - כך ב"מים נושקים למים" (2001), כך ב"עאידה" (2008) וכעת ב"מסע הברבורים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011).
27/05/2011  |  יוסף אורן  |   מאמרים
איש לא האמין שהילד משכונת העוני "קאסם באשה" יהפוך לראש העיר הגדולה בטורקיה, ויסלול את דרכו לראשות הממשלה, וממעמדו זה יחל להכשיר את שאיפותיו ולצעוד לעבר המטרה הבאה, איש לא האמין וכשזה קרה אפילו רבים הפכו אותו למקור הערצה ומודל לחיקוי, אז למה בכל זאת הדבר מדאיג וחייב להדאיג את כל העולם הנאור?
27/05/2011  |  מנדי ספדי   |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
אסור שצהלות הפלשתינים ייצרבו בתודעה [צילום: עטייה מוחמד, פלאש 90]
ד"ר יעקב סוקול
הצורה שבה זוכרים אירוע נקבעת על-פי התמונה העיקרית שלו שצרובה במוחנו    לכן, החלטת הממשלה על קביעת יום הזיכרון למלחמת חרבות ברזל ביום שבו פרצה מתקפת הטרור מחליטה שבעצם כבר הפסדנו
[צילום: AP]
ד"ר רפאל בוכניק-חן
מידת מרכזיותה של הקונספציה במחדל הקולוסלי של ה-7 באוקטובר 2023, הוא מושא לפולמוס דינמי בין מומחים ופרשנים בתקשורת הישראלית. האמנם כך?    מחקר השוואתי בין הכשלים המודיעיניים של אוקטו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il