|
|
קיץ חלומי רחוק של שנת 1946 [צילום: AP]
|
|
|
|
|
בנעוריי הרחוקים זכיתי לרעות את עדר הצאן של עין החורש במשך כמה שנים. מאז חלפו שנים רבות, והבהמה הדקה ההיא פינתה את מקומה לבהמות אחרות, כבדות יותר, גסות יותר ועבות יותר. אך אפילו היום, אפשר לשמוע, בפליאה רבה, את פעיית הצאן, העולה מאיזו פינת ליטוף נסתרת שבאחד היישובים.
ואם מצטרף לצליל הפעייה שובר הלב גם גל של ריחות הצאן, הריחות החריפים הללו, שלא ניתן לטעות בהם, צונח עליי בהפתעה של ממש גל של זיכרונות, המאיים להחניק את גרוני. שדות השלף והביצה שיבשו לעת הקיץ, ושאליהם נהגנו את הצאן המתפרעות תדיר, העלו ניצה ירוקה ורעננה לאחר הגשמים. אך לא ספיח החיטה המשביע היה זה, ולא סחיש השעורין הטעים, אלא צמחי רוש ולענה, מארות ומרירות ירוקות, שסכנתן מרובה ונזקן עולה בהרבה על תועלתן. זכורים לי במיוחד "צמד החמד" הקוצני - ההגה המצויה והינבוט, ינבוט השדה. שני צמחים שתמיד דומה היה עליי שפלשו מאפריקה הלוהטת, מהמדבריות האפריקניים האכזריים, שוחרי חום וקוצניים להחריד.
האדמה הכבדה הביצתית, שהקיפה את הקיבוץ שלנו בין תעלות הניקוז לסוללות העפר, הצמיחה את שני העשבים הרעים הללו בכמויות מבורכות, ממש מעין חורש סבוך. וזכורני שבהיותי ילד קטן, כבן שמונה בערך, התרסק בשדותינו מטוס קרב בריטי מסוג 'ספיטפייר'. הטייס ניצל כשצנח, אך נחבל בכל גופו וגפיו נשברו. כל הקיבוץ, ואני לא מהסס לחזור על כך: כל הקיבוץ עזב את מלאכתו, נטש את עבודתו ופתח בריצה מטורפת לשדות גבעת חיים, היכן שעישן מטוס הקרב המרוסק. רצתי עם כל קהל הילדים, כמו שהייתי - יחף, במכנסיים קצרים ואיזה בדל גופיה על הגוף. אווירון אנגלי נפל!!! בואו לראות! רוצו לראות! יש שם מזכרות מופלאות: שעונים, חלקי מתכת, נשק ושרידי תא הטייס! אווירון אנגלי נפל בשדה!
הגעתי עם חבריי אל חורשת האקליפטוסים המקיפה את המשק, חצינו את שוליו של בית הקברות הזעיר, ירדנו בתעלת הניקוז היבשה ופרצנו אל שדה השלף שאדמתו כבר נסתדקה. ואז, בלי להבחין, בלי לחשוש ובלי לנחש - נפלנו בפח הנורא של שני צמחי 'המארה הירוקה' שארבו לנו: ההגה המצויה וינבוט השדה. רצים ובוכים, רצים ושותתים דם, רצים ונשרטים. אסור לעצור לרגע, אסור להשתהות, יחד לעוט עם קהל החברים השוטף אל האווירון האנגלי שנפל. הרגליים היחפות שוספו ממש בחודי הקוצים. הינבוט הגבוה קרע ופצע את הירכיים ועד לבטן הגיע. אבל מי יעז לעצור? מי יעז לחדול מהריצה? בכיתי בקול חרישי, בקושי נשמתי, ורק רצתי ורצתי, חוצה את מעבה מלכודת הרמחים הירוקים הננעצים בכאב נורא בגופי.
ולפתע, כמו באגדות, כמו בסרטי ה'הפי אנד', כמו בחלומות בחיקם של אבא-אימא קרה לי נס! נחטפתי מתוך הסבך והונחתי באחת על כתפיו של אבי מרלא ז"ל, איש צעיר חזק וגבוה מ'ההשלמה', שאמר לי תוך ריצתו, שב בשקט ואל תפריע, ואנחנו נגיע. הוא העמיס אותי ואפילו לא ניגב את הדם ששטף מרגליי. הוא שעט קדימה עם קהל הרצים, ישר, דרומה, אל שרידיו העשנים של ה'ספיטפייר' הבריטי המרוסק. הבטתי סביבי וזוכרני מחזה שכמו לקוח מהאגדות: בכל מקום נחטפו הילדים והועמסו על כתפיהם החסונות של הבחורים מ'ההשלמה'. לא הבחינו בין בנים לבנות, כולם ניצלו. כולם הורמו מהקרקע הבוגדנית, מסבכי ה'מארה הירוקה'. הונפו אל על וזכו לעמוד במעגל הכי קרוב אל המטוס ואל שרידיו העשנים.
כשאני שב אל היום ההוא והמראות מציפים אותי עד לבלי הכיל, אני זוכר את זוג ה'מרעין בישין' הללו, שאני מכנה אותם 'המארה הירוקה', ההגה המצויה וינבוט השדה, ימח שם שניהם, דוקרים ומכאיבים שכמותם, ירוקים ורעננים להטעות, ומגירי דם ילדים יחפים ללא רחם. בקיץ חלומי ורחוק של שנת 1946, בטרם נחתו עלינו כל הרעות בארץ.
