בתוך סבך ההתרחשויות המדיניות במזרח התיכון ובוושינגטון, הגיעו לפני כשבוע שני מסרים מכיוון טורקיה שכמעט לא זכו להתייחסות ראויה בכלי התקשורת הישראלים, למרות שהם אוצרים בתוכם מסרים חשובים ליחסים בין המדינות.
בראיון ל"
וול סטריט ג'ורנל" אמר נשיא טורקיה, עבדוללה גול, כי הוא "מייעץ לחמאס להכיר במדינת ישראל כמדינה לגיטימית", וכי "יש צדק בטענת אובמה לפיה לא ניתן לצפות מישראל לשאת ולתת עם גוף שאינו מכיר בה". בהמשך הוסיף גול ואמר כי "לישראל יש את כל הזכויות להציב את ביטחונה האישי בראש מעייניה". באותו יום צוטט גם שר החוץ הטורקי בראיון שנתן לטלוויזיה הטורקית כשאמר: "צריך להבהיר שטורקיה תעניק תגובה הולמת לכל חזרה על הפרובוקציה הישראלית בלב ים", כתגובה לשאלה כיצד תגיב טורקיה למקרה של שפיכות דמים נוספת במשט שעתיד לצאת מחופי טורקיה בעוד כחודש.
למשמע הצהרות אלו נראה כי לכאורה ישנה סתירה בין דבריו של נשיא טורקיה שמזכירים יותר נאומים פרו-ישראלים מצד נשיאים אמריקנים, לבין הטון הלוחמני ששידר שר החוץ הטורקי, המאפיין את המדיניות הטורקית כלפי ישראל מאז החל המשבר ביחסים בינואר 2009. אולם, מניתוח הדברים עולה כי הם משקפים את האופן שבו מדיניות החוץ הטורקית מתמודדת עם אירועי "האביב הערבי".
האיש מאחורי פילוסופיית מדיניות החוץ הטורקית הוא שר החוץ, אחמד דאווטולו - אקדמאי ואסטרטג מובהק שהגה את מדיניות "אפס הבעיות". מדיניות זו בנויה על שמירת יחסים תקינים עם כל שכנותיה של טורקיה ומטרתה להחזיר לטורקיה את מעמדה ויוקרתה בזירה הבינלאומית לזה שהיה בימי האימפריה העותומאנית. ביישום מדיניות החוץ משלים את דאווטולו ראש הממשלה המוחצן
ארדואן, שידוע ברגישותו הרבה לדעת הקהל בעולם הערבי. ארדואן ודאווטולו שבו ועברו בבירות רבות בעולם והצליחו לבסס את מעמדה של טורקיה כמעצמה אזורית הקשורה ברשת של אינטרסים כלכליים ומדיניים עם מדינות מרכז אסיה והמזרח התיכון.
עוד לפני שמוחמד בוזיזי הטוניסאי הצית עצמו, גילה דאווטולו כי מדיניות החוץ שלו שאפתנית יתר על המידה. המשבר ביחסים עם ישראל וההתקרבות לציר האירני-סורי קיררו את היחסים בין וושינגטון לאנקרה, שלמרות כוחה המתגבר, עדיין זקוקה לתמיכה הכלכלית והמדינית של ארה"ב. דאווטולו גילה כי מדיניות של "אפס בעיות" עם כל המדינות השכנות אינה ריאלית כאשר למדינות בשכונה אין אינטרסים חופפים אחת עם השנייה.
השפעת המהפכות בעולם הערבי המהפכות בעולם הערבי העמידו את דאווטולו במצב מורכב אף יותר. בדומה לארה"ב ולישראל, גם טורקיה מיסדה את מדיניות החוץ שלה על אינטרסים משותפים עם משטרים ערביים ולא עם העמים עצמם. כשהמשטרים החלו ליפול זה אחר זה, מדיניות החוץ הטורקית החלה לזגזג בניסיון להיות בצד שיהיה בעל יכולת קבלת ההחלטות כשהמהומות ייפסקו.
נפילתו של מובארק נתפשה באנקרה בתחילה כחיוביות מכיוון שמצרים הייתה יריבתה של טורקיה במאבק על דומיננטיות אזורית ופופולריות בקרב הלאום הערבי. אולם כשהמשטר המצרי הצבאי החל להתקרב לאירן ותיווך בעסקת הפיוס בין פתח לחמאס, התברר לשלטון באנקרה שמצרים של אחרי מובארק עלולה להוות יריבה חזקה יותר מזו שבימי מובארק.
ההפגנות שהפכו למלחמת אזרחים בלוב העמידו את טורקיה בבעיה גדולה יותר. טורקיה ולוב חתמו על חוזי שיתופי פעולה כלכליים בשווי מיליארדי דולרים, שביטולם האפשרי היה הגורם המרכזי בתמיכתו הרטורית של ארדואן בקדאפי וסירובה הראשוני של טורקיה להתערבות צבאית בלוב. לאחר שנערכו הפגנות נגד ארדואן בבנגזי וכשהוחלט שנאט"ו (בה חברה טורקיה) תיקח על עצמה את ניהול המערכה הצבאית, טורקיה השכילה להשתתף במאמץ הבינלאומי בצורה דפנסיבית על-ידי שליחת ספינות בית-חולים שיפנו את האזרחים הפצועים ממיסראטה הנצורה.
גם עתידו הלא ברור של משטר אסד העמיד את טורקיה במצב מסובך. בנוסף להיותה נכס כלכלי, סוריה של אסד היא בעלת ברית חשובה במזרח התיכון, במיוחד כאשר עתידם של משטרים נוספים לוטה בערפל. הפיכה אפשרית לא רק שעלולה לעלות לטורקיה באובדן שותפה אסטרטגית, אלא גם בזרם של מיליוני פליטים עלאווים שיימלטו מזעם ההמון הסוני.
הזדמנות ליישוב הסכסוך אם כך, השינויים במזרח התיכון מאלצים את מדיניות החוץ הטורקית להתגמש ולהתיישר לפי המציאות הפוליטית החדשה במזרח התיכון. דאווטולו נאלץ לתמרן בין הרצון לשמר את תמיכת הציבור המוסלמי מבית והערבי מחוץ, ובין האינטרסים הטורקיים לשמר ולחזק את מעמדה של טורקיה כמעצמה אזורית. התנהגות זו יכולה גם להסביר את אותן הצהרות סותרות-כביכול כלפי ישראל. מחד-גיסא, טורקיה איבדה ממעמדה ומכוחה וזקוקה לתמיכת ישראל כדי שזו תסכים להמשיך ולשמש כמתווך בין ישראל לעולם הערבי. מאידך-גיסא, ההתנגדות הטורקית למדיניות ישראל היוותה את המקור העיקרי לתמיכת העולם הערבי בארדואן, תמיכה לה הוא נזקק עכשיו יותר מתמיד לקראת הבחירות בחודש הבא ובעקבות המהפכות בעולם הערבי.
מבחינת ישראל מצב זה מהווה הזדמנות ליישב את הסכסוך בין המדינות. כדי לעשות זאת, עליה ראשית להכיר בחולשתה הרגעית של טורקיה כלפי מי מהשחקנים האחרים במזרח התיכון ובאיזה אופן. שנית, עליה להכיר כי מקור הסכסוך והאנטגוניזם הטורקי כלפי ישראל נובע משיקולים פוליטיים, פופוליסטיים-אלקטוראליים טורקיים פנימיים וחיצוניים, ולא משום מלחמת דתות או ציוויליזציות. שלישית, על ישראל להשכיל לנצל את המצב ולהציע לטורקיה להמשיך לשמש כגורם מרכזי בתהליך מדיני במזרח התיכון תמורת מחוות כגון גניזת ההתנצלות על אירועי המשט וביטול המשט המתוכנן לסוף חודש יוני. כקלף מיקוח יכולה ישראל להשתמש במצרים או בקטר כמי שיחליפו את מקום טורקיה בתהליכי התיווך המדיני במזרח התיכון.
הבחירות הכלליות הקרבות יכולות לשרת את האינטרס הישראלי. מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן צפויה לקבל רוב מכריע מן הקולות ולאחר ששלטונו יובטח שוב, ייתכן שארדואן ישכיל להפחית ממשקל חשיבות דעת הקהל הפנימית ולשים את הדגש על שמירת האינטרסים הטורקיים במזרח התיכון החדש, בו ישראל וטורקיה צריכות אחת את השנייה יותר מתמיד.
