1992. בריסל. ביקור לשם שיחת אוריינטציה בלשכת שגריר בריטניה הגדולה בבלגיה. אינטלקטואל. מכיר היטב את ההיסטוריה הסבוכה והאירונית של יחסי ממשלות בקינגהאם והציונות, מבלפור הקונסרבטיבי עד בווין מן הלייבור. מתבונן בישראל ובוחן את מדיניותה על-פי מה שנגזר על בוגר בתי הספר היוקרתיים של הממלכה המוקפים מגרשי קריקט ורוגבי, ממרומי הביג-בן. נזהר מלהיות שיפוטי, אולם מבקש לקבוע מעין כללים המצטיינים בחוכמה היפה גם לנושאים שאינם מגודרים בגדרי השיחה והנושא. הנה כי כן הוא משחיל את המשפט רווי התבונה: "הטרוריסטים של האחדים הם לוחמי החופש של האחרים". הוא כמובן איננו מתכוון לא לג'ומו קניאטה ולא למנחם בגין ולא ל
יאסר ערפאת, ולא אפילו לבן-לאדן. הוא לא יכול היה אז. אילו היה יכול לא היה מתכוון גם לו, אלא בסך-הכל למצב הלוגי המופשט שהופך את ההגדרות לסריסים היעילים של המידות.
זה כוחם ההרסני של הרלאטיביסטים. הם לא משאירים אבן על אבן במבנה השברירי של המוסר האנושי. אפשר כמובן להתכונן לאימרות כנף כגון "הנוכל של האחד הוא הרובין הוד ישר הדרך של השני". "ברוכה השנאה שבלעדיה לא היינו יודעים חשיבותה הגדולה והמכרעת של האהבה". "עקירה היא הכנה לנטיעה. נטיעה היא חומר לבעירה", ועוד כהנה וכהנה בלי סוף, ובלבד שהכל בכל מכל כל יהיה יחסי, והדין יחסי, והדיין יחסי, והנדון והראייה והשכר והעונש והשכל והסכלות. הכל! לא רציתי אפוא להיגרר אחר הארגומנט המלוטש של הקולגה שלי פן יתברר לי בהרף עין כי במקום להדגיש באוזני חברי כי אני מייצג מדינה שוחרת-שלום הנתונה בקונפליקט השולל את עצם קיומה, ולהטעים אותו במה היא עושה כדי לקנות תמיכה בינלאומית למדיניותה, אמצא בתוך ויכוח גימנזיסטי לכל דבר עם בר-שיח שידבר על העבר של קינג דייוויד ועל ההווה של בלפסט, כדי לספר לי כי איננו חסיד של יחסינו לפלשתינים וזה קובע את המשמעות של מה שאני יכול בכלל לומר לו.
אף על-פי כן אמרתי לו דברים של ממש שהתעלמו כמובן מן ההגיג שלו האינטליגנטי, והוא, חיוך לועג משוך על שפתיו הדקות, אמר: "אדוני השגריר, אני מבין בהחלט כי נוח לך שלא לדון במבוכה של המדינה המודרנית מול הטרור שמכה בה ומכריז כי איננו פחות מוסרי ממנה, גם אם הוא מפיל מטוס על נוסעיו וגם אם היא רודפת את ראשיו ואת מושבעיו עד חורמה. אין לך מענה, הלא כן אדוני השגריר". "אולי יש לי", השיבותי, "אבל לא לשם כך נועדנו". לא נועדנו עוד לאחר פגישה זאת. הוא הועבר לארץ אחרת להסביר שם את מדיניות הוד מלכותה באירלנד הצפונית. כנראה...
הבלים וגם דברי טעם נזכרתי באפיזודה המינורית הזאת כשקראתי בעיתונים כי
יוסי שריד אמר כדברי הקולגה הבריטי שלי בבריסל משהו בסגנון "גם שמיר וגם בגין היו טרוריסטים". הפרובוקציה לא הפתיעה אותי. שריד הוא אינטליגנט סדרתי, הוא מודע לכך מודעות ספוגת הנאה, ועל כן אין הוא ערוך ומוגן למחוק מתוך הטקסטים הכתובים והאוראלים שלו דברי שטות ודברי הבל שלא היו יוצאים מפיהם של אנשים שחוכמתם ממוצעת ומוחם לא מושחז יותר מאשר מוחם של רוב בני ישראל. חז"ל כינו את התופעה הזאת "מרוב חריפותא - שבשתא". החריפות, באוקטן גבוה, משכרת כנראה.
תהיה זאת איוולת גמורה להיגרר לפולמוס עם האיש. מי שחושב כי יצליח להביא אותו להודות בהבדלים בין המק"י הצרפתי לבין אל-קאעידה, אינו יודע טיבה של המכה הרלאטיביסטית שנהנית עד למאוד להציב אתגרים סופיסטים בבסיס הוויכוחים שמנהלים עימהם תמימים. היא קובעת את הזירה בה ההיגיון עקום מראש, והמוסר סומא, והחירות אינה אלא סעיף בסעיפי הזדון והזדון לא יותר ממה שהחירות עצמה תובעת ובהתעמתות הזאת היא יוצאת וידה על העליונה, כי אין יד אחר בזירה.
הדרך האחת והיחידה להכות רלאטיביסטים שוק על ירך היא לתת להם לרעות עד שיסתאבו. הבעיה במקרה דנן היא שיוסי שריד אינו אומר הבלים כל הזמן. לעיתים, בשעה שאינו מבושם מעצמו, הוא אומר דברי טעם שיש להם תומכים ויש להם מתנגדים, ולכן אצים-רצים אנשים שאינם נמנים עם מעריצי משנתו להפליא בו מכותיהם גם כשהוא מדבר הבלים פן עלול מישהו להיכשל ולחשוב שיש בהם טעם. יתאפקו. אין טעם להציע לו לזכור את ההבדל בין מניחי פצצות באוטובוסים ומרטשי תינוקות בחדרי שינה, לבין האצ"ל והלח"י וההגנה. הוא יודע את ההבדל. אבל הוא משחק בלהרגיז. הוא יאמר כי הרבה דברים מרגיזים אותו ועל כן אל יבואו עימו חשבון כשהוא מרגיז אחרים, ומיד יביא דוגמאות כדי לתמוך במה שפלט ויתענג על ההצלחה שלו ברלטיביזם האתלטי שלו.
חבל על יוסי. כשרון נדיר. רהיטות מעוררת קנאה. דבקות עקבית למדי באידיאלים ובסעיפי השקפת עולם. אבל, מה לעשות, פזרן בלתי נלאה של אמירות לא מבוקרות שאילו היו שקולות אפילו לשליש ולרביע היו יכולות לעורר מהומה, אבל כשהן פורחות מכלוב שהוא שוכח לסגור, הן לא מעוררות אלא מאומה.
