זעקת השווא של איש הצבא הנגזל

לאחרונה מוצפת ישראל בגלי ביקורת מכיוונם של אבירי ביטחון בדימוס. כאשר ברקע הדברים מרקיע מפלס האיום אל-על ומשקף את כישלונן של מערכות הביטחון וממילא גם את אלה שעמדו בראשן. עובדה המהווה אסמכתה לשומע ולקורא, לשכלל את הביקורת ועמידות טיעוניו של המבקר עצמו.

אם כך יעשה וללא קושי, ניתן יהיה להבחין כי מכל אבירי הביטחון לדורותיהם - לא נמצא ולו אחד בודד, שייחס את דבריו באופן מפורט ומנומק לתקינות המערכת שבראשה עמד.

בעוד שכולם, אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, מעתיקים את דעת השומעים והקוראים את הגיגיהם, אך ורק אל הסדר מדיני - בהנחה מובנית כי מערכות הפעולה כמו שב"כ, המוסד וצה"ל בראשם, מתפקדים במיטב האפשרי. האומנם?

לכאורה אין מעשה חשוב יותר מהסדר עם אויבי ישראל, אלא שכידוע השגתו מותנית בסדרת גורמים משפיעים, כמו: כמות ואיכות האמצעים, רמת המיומנות, המוטיבציה ומדדי ההרתעה. על כן ובטרם הסדר, מתחייב לשמר עוצמה צבאית אופטימלית לשכנוע הפרטנר לחתימה, לא כל שכן להרתעתו מפני הפרת ההסכמים.

אלא שמכל הקשקשת הנשמעת מרבי אלופים, אלופים בואכה אל"מ ודרומה, לא שמעת וגם לא תשמע ולו הגיג מנומק ומשכנע לכשרותו של צה"ל. לא כל שכן, סביר עד בטוח כי לא תמצא משפט שלם הקשור ללקחי המלחמות שהם ראש ועיקר, החוזרים על עצמם ממלחמה שהסתיימה בבאה אחריה.

על כן אין מנוס מהכרה כי למרות שרוב האבירים הם בעלי איכות אנושית גבוהה, ובקיאותם החיילית וגבורתם האישית אינו שנויות במחלוקת - אין ולו לאחד מהללו בדל של מודעות להתייחס לצבא כמכלול. עובדה המשתקפת בכישלונו ברצף של הפיקוד הבכיר, להערכת כשרות מבצעית ולהפעלת הכוח. המתבהרת פעם אחר פעם כשגויה ומזיקה, כבר בתחילתה של מלחמה.

צא וראה: מלחמת "ששת הימים" נחקרה בלי דעת, וממילא התייחסות למהלך האווירי המקדים שלמעשה הוציא את חילות האויב משיווי משקל אופרטיבי - ובכך מנע את ההבחנה בחוסר מיומנותם של חילות היבשה.

מה שאיפשר למטכ"ל לשבש את דעתו שלו ואת דעת האומה לאורכן של שש שנים וארבעה חודשים, כי אין צבא מיומן כמו צה"ל. מה שאיפשר להללו להתעלם מהכנת צה"ל: בפקודות, בתרגול, בסיורי מפקדים ובתכנון מכשולים להגנת סיני ורמת הגולן - מסד להפתעה מידי עצמם, משנוכחו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים כי שכחו להתכונן להגנה.

משזו הסתיימה במחירי עתק של דמים ודם, ועל-פי תחושת בטן, השקיעה ישראל מיליארדי דולרים לשיקומו של צה"ל - במטרה למנוע את קלקולי המלחמה שהסתיימה בבאה אחריה.

אלא שהתחושה שמעתה "הכל בסדר" התפוגגה כעבור שמונה שנים - משהתברר במהלכי "משל"ג" כי כל קלקולי מלחמת יום כיפור חזרו על עצמם, ובדרך-כלל ביתר חומרה. עדות להצלחת הפיקוד הבכיר לבזבז סכומי עתק ולהחמיץ אפשרות לשיקום אמיתי של הצבא.

ואם לא די, הוסיפו אלה חטא על טיפשות בשחזור איוולת "קו בר-לב". כאשר בנו לעצמם מערכת התשה עצמית בדמות מערכת מוצבים בלבנון, עד נטישתם בבריחה מבוהלת ומבישה, מבוא למלחמת לבנון השנייה. וגם שם, כבעבר, הופתעו מחוסר מוכנותו של צה"ל למלחמה. ואחריה, פועל שיקום שגוי ומטעה, סללו באיוולתם תוואי להפתעה הבאה עלינו לרעה.

על כן, קודם לביקורת על תפקודם של נבחרים והערכות מבלבלות בתחומים "אולטרה-אסטרטגיים", יואילו אבירי הביטחון בדימוס להוביל מהלך ציבורי לשדרוג המערכות שבראשן עמדו. וזאת בחשיפת נקודות התורפה ובהבטחת מיומנות מבצעית אופטימלית המעוגנת באמצעים, מיומנות ומוטיבציה בזרועות הביטחון. משום שאין בלתם להישרדות, לא כל שכן מהיותם ערובה להסדר מדיני רב-סיכונים.