"ערב טוב. כאן ראש הממשלה, והרי שאר החדשות..."

אין כמעט יום או יומיים שבהם לא מופיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב"מבט לחדשות" של ערוץ 1. פרונטלית, בגובה העיניים, או למעלה מזה, בצדודית שלו או בהצצה קלה. משל היה ה"מטרדי" של מסעדה והוא נכנס מדי פעם למטבח לראות מה קורה. אינני בטוח שהופעה אינפלציונית זאת עושה לו טוב, אבל, לי, לנו, כצופים של הערוץ הציבורי - זה לא עושה טוב. ביבי מופיע טוב, הוא מגיש טוב, הוא מצטלם טוב, אך מעבר לתפיסת המסך בהווה, אפשר וזאת הסנונית שמבשרת את ה"אביב", של ה"רפורמה" ברשות השידור. יחד עם זאת, גם במצב זה יש לשמור על הרשות בעור שיניים.

בשעתו מהדורת החדשות של הטלוויזיה הממלכתית הירדנית נפתחה תמיד ב"הוד מלכותו, המלך חוסיין...", וגם אם באותו יום היו חדשות סוערות אחרות, בממלכה או בעולם, די היה אם המלך ערך ביקור בגן ילדים כדי שיפתחו בו את המהדורה. בעצם, הפתיח היה מוכן ורק צריך היה להדביק את החדשה, למשל שהמלך קיבל את נסיך ליכטנשטיין.

בנימין נתניהו אומנם לא מלך ולא פותח את מהדורות "מבט". אבל, כפי שכבר ציינתי, אין כמעט מהדורה שבה לא מופיע ה"מבט" שלו. הערוץ הראשון, שלו הוא אחראי מיניסטריאלית (ולתפקיד זה אתייחס בהמשך) נותן לו את הבמה ואת השאר ביבי עושה בעצמו. למשל, במקום לייחס את הצעדים לגוף שלישי, הוא מתייחס אליהם בגוף ראשון: "הנחיתי את כוחות הביטחון לפעול בנחישות, באיפוק, אך בנחישות (עוד הפעם, שלא לטעות לגבי "האיפוק" - צ.ג) לסכל כל ניסיון ....", "הוריתי לזרז את המשא-ומתן עם הרופאים כדי להביא לסיום העיצומים, "דרשתי כי הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל תתבצע לאלתר", וכיוצא באלה ביטויים שמלמדים על שני דברים: אחד - אלה שממליצים על משטר נשיאותי אצלנו, דעתם יכולה לנוח. הוא כאן, מחופש למשטר פרלמנטרי. שתיים - ששרים כמו שר הביטחון, או השר לביטחון פנים, הם מזכירים כמו באמריקה (secretary of defense ,secretary of internal security) ואותו הדבר לגבי שר האוצר והשרים אחרים. במשטר פרלמנטרי, מי שמנחה את המשטרה אמור להיות השר לביטחון פנים, מי שמורה לצה"ל הוא שר הביטחון ומי שעוסק במשא-ומתן עם הרופאים הוא שר האוצר. אשר לכבוד הנשיא עצמו, הוא, בממשל ביבי, בעצם משמש מזכיר המדינה לענייני הסברה.

העניין הוא פשוט וכל אחד עוסק בחלקו שלו בהפקה הזו. ביבי דואג להופיע כמעט כל יום. עוזרו לענייני תקשורת דואג להודיע על כך למדיה, בעיקר לערוץ הציבורי, וראש מערכת החדשות בערוץ 1 דואג לשלוח צוות. אנו נדרשים לראותו (או לעבור לערוץ אחר או לסגור את המכשיר), וזהו. מלבד עודף החשיפה, שהוא פגם לכשעצמו, יש לכך שובל אחר בבגדי המלך.

ועד מנהל - בהווה ובעבר

גם כאשר רשות השידור הייתה כפופה למשרד ראש הממשלה ובחנו בעין מזוינת ובלתי מזוינת כל משפט שהיה בחדשות הרדיו (טלוויזיה טרם הייתה) הרי במערכת האקטואליה בראשית שנות השישים הייתה מידה סבירה של נון קונפורמיזם מצד השדרים כמו חגי פינסקר, יגאל לוסין, ירון לונדון ואחרים, שהביאו גילויים "נועזים" שהיה בהם כדי להצביע על תלאות האזרח, על מינהל לא יעיל, לא מתוקן, לא הוגן, על פערים חברתיים, תרבותיים וכיו"ב. השרים אומנם לא נדחפו להופיע לפני המיקרופון, אבל התופעה הזאת מאוד לא נשאה חן בעיניי הפטרונים דאז. אבל אז הם היו די חכמים כדי שלא להדק יותר מדי את הלולאה. בטלוויזיה, לאחר שקמה כבר במסגרת רשות השידור, "החופש" שנטלו לעצמם השדרים הביא לטענות, מענות, וביקורת קשה ואף הענשה מלמעלה, עד כדי עיכובים בתקציב. זאת, מכיוון שלכאורה אומנם נותקה הרשות מן הטבור של הממשלה, אבל למעשה ובחוק, היא הייתה קשורה בו בכבלים עבים, כמו מינוי יו"ר ומנכ"ל, תקציב, אגרה (הכנסת) ועוד - "אוטונומיה" בע"מ.

יחד עם זאת, גם בראשית צעדיה של הטלוויזיה, במסגרת רשות השידור, בעידן של ראש ממשלה סמכותי מאוד כמו גולדה מאיר, הנציגות הציבורית, זאת שרובה נבחרה על-ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה - אמרה לא לראש הממשלה, גולדה מאיר, לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ישראל גלילי, לשר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, ולממשלה כולה. קביעתו של הוועד המנהל קיבלה את הגושפנקה של בית המשפט העליון בדבר עצמאות השידור הציבורי. זה היה בנובמבר 1969, כאשר הממשלה ביקשה לעכב את ההחלטה לשדר 7 ימים בשבוע בשל בעיות קואליציוניות עם המפד"ל. ציון דרך זה מוזכר בהבלטה בפרק שנשמע כמו סיפור מתח, בספר "בית היהלומים - סיפור הטלוויזיה הישראלית" (הוצאת ספריית הפועלים, 1986) וראוי לחזור אליו שוב ושוב. זאת מכיוון שיש בו לקח פוליטי, ציבורי וקונסטיטוציוני, שגם עם החוק הישן הזה, אפשר היה לחיות, אילו פעלו לפיו, ברוחו וכלשונו. ככה פעלו אז מוסדות רשות השידור, שראו עצמם לא רק כשליחי מפלגות אלא כשליחי הציבור וכמופקדים על השידור הציבורי. אגב, בין חברי הוועד המנהל דאז שניים איתנו: הסופרים חנוך ברטוב, שייצג אז את אחדות העבודה ונתן שחם, שייצג את מפ"ם.

גם בעידן של מנחם בגין כראש ממשלה, שלא אהב את מה שראה בטלוויזיה (בעצם שום ממשלה לא אהבה זאת), אך בניגוד לגולדה ועם כל הביקורת, הוא נזהר מאוד שלא לשבור את הכלים ובהיותו איש חוק הקפיד בכל הקשור בחוק רשות השידור. בוודאי שהוא לא נדחף להופיע בטלוויזיה לעתים קרובות, אף שהיה נואם טוב.

לא אוכל להביע דעה על הוועד המנהל החדש ועל היו"ר שלו ד"ר אמיר גילת, שמונה על-ידי ראש הממשלה. אני חושב שראוי לתת למוסדות הרשות סיכוי לעקוב אחר הפעילות של המוסד, גם לפני כניסת הרפורמה לתוקף, ולהוכיח את עצמו כמייצג נאמנה את הציבור. על-פי דה-מרקר מיום ה' ה-9.6.2011, הוועד המנהל החליט לזמן את ראשי המדיה, קול ישראל וערוץ 1, לשימוע בעקבות ביקורת מבקר המדינה, שאליה אני מתייחס בקצרה בהמשך. השניים פועלים בעצם מזה זמן רב כמינויים זמניים, ואינני רואה שום פסול, כפי שכתב דה-מרקר, מנסה לייחס לצעד הזה, בהזמנתם לשימוע בעקבות הביקורת. אכן מן הראוי היה מזמן לקיים מכרזים לשני תפקידים מרכזיים אלה. הטענה כפי שמצוטטת בידיעה, על-ידי הלשכה המשפטית של הרשות, שמוטב לחכות למינוי מנכ"ל חדש, במקום מוטי שקלאר שעתיד לפרוש באוגוסט, מתאימה למנהל תקין. אצלנו הוא אינו כזה, לרבות ברשות השידור, שכן, בשלב זה, אין לדעת אם בהעדר מנכ"ל חדש לא יתבקש שקלאר להישאר בתפקידו עד למציאת מחליף. העובדה שהרבה זמן ממלאי תפקידים חשובים אלה הם בעצם מנהלים בפועל בהעדר מכרזים, היא שערורייה לעצמה. אין דבר קבוע יותר בישראל מאשר דבר זמני ובהקשר הזה, וזה בלבד, אני לא רואה בזה איזה אקט פוליטי.

ההתערבות ברגל גסה ברשות השידור מוצאת ביטוי בין היתר בפרוש המוטעה שניתן לאותו שר ממונה. שכן השר, על-פי החוק, אינו ממונה על רשות השידור אלא על ביצוע חוק רשות השידור. ההבדל הוא גדול. שכן כשר ממונה על ביצוע החוק יכולה האופוזיציה לפנות אליו שדעתה לא נשמעת מספיק בשידור הציבורי, והשר חייב להתחשב בזה ועליו להנחות את מוסדות הרשות ובעיקר את הוועד המנהל לתקן את המעוות. היה שר כזה, איתן כבל, מטעם "העבודה", בממשלת שרון, שככה ראה את תפקידו. הוא מינה ליו"ר הרשות את משה גביש, אדם עם קבלות בתחום הכלכלי הניהולי, שרבים ראו בו איש יושרה אשר מסוגל להוליך את הרשות לאופקים חדשים, לרפורמה אמיתית. אני לא הכרתי את גביש אישית ולא יכולתי לעקוב אחר ההתנהלות שלו, אבל נאמנה עלי דעתו של יאיר אלוני, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור, מנהל חסר פניות, שראה בו יו"ר מעולה ובן אדם. אבל כאשר התחלף השלטון לפני יותר משנתיים, והוא נכח שהוא אינו רצוי, הסיק את המסקנות והתפטר.

יו"ר הרשות שצפה את הבאות

להלן כמה קטעים מתוך ריאיון שהעניק משה גביש ל-לי אור אברבך ב"מוסף שבועי" של העיתון מעריב ב-18.6.2009: "אני חושב שלפני כחודש השלטון התחלף ואני חיכיתי חודשיים לראות מה הממשלה הזו רוצה. לא הצלחתי להבין ואני לא יודע גם ברגע זה. חיכיתי חודשיים בשביל לראות אם יפנו אליי ויבקשו שאשאר. בפגישה הראשונה עם יולי אדלשטיין - השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור - אמרתי לו, 'ברגע שתרצה אגיש את התפטרותי'. חיכיתי חודשיים ואף אחד לא אמר לי בוא תישאר ולו שנה כדי להשלים את הרפורמה. בצד המערכתי, ראיתי שאני לא יודע מה יהיה. נשארתי בתוך חלל. הסתכלתי קדימה, אחורה ולצדדים ולא ראיתי אף אחד. הגוף הזה שנקרא שלטון צריך להחליט אם הוא רוצה שידור ציבורי. כל יום קראתי בעיתון שכבר עלו שמות במקומי וכבר מצאו מחליף. אני חושב ששלטון שרוצה שאשאר היה בא ואומר 'עזוב את כל הדברים האלה, תישאר'. לא יודע אם הייתי נשאר, אבל הייתה צריכה לבוא פנייה רשמית. אני יודע שאם אני הייתי בא ואומר 'תנו לי להישאר', זה היה נשמע כמו כל אלו שרוצים לשמור על הכיסא. אני בשביל לשמור על כיסא לא נשאר..."

"באתי לעשות רפורמה. לא הייתה לי שום כוונה להיות כמו קודמיי - לשבת ולהיות יו"ר ולקבל משכורת ואוטו וחשבון הוצאות ולנסוע לחו"ל לכנסים והרצאות. זה לא עניין אותי מימיי. אני הולך מעט מאד לכינוסים ולקוקטיילים. אני איש עבודה. הייתי צריך לעשות מעשה. באיזשהו שלב נוצרה אצלי תחושה שיכול להיות שזה שאני ברשות מקשה על הרפורמה, מפריע. כי הממשל הזה רוצה מישהו אחר ולהדיח אותי זה הליך לא סביר אז בינתיים לא קורה כלום".

בעצם, קרה גם קרה. לאיש המוכשר הזה שלקח ברצינות את תפקיד היו"ר הראו את הדלת. כנראה שבכך לא הסתיים העניין שכן גם השר הממונה על ביצוע החוק יולי אדלשטיין שביקש למנות יו"ר אחר, ביצועיסט, לא צלח, והוא התפטר. על הכיסא יושב לו בנחת ראש הממשלה נתניהו, אשר יושב על עוד כמה כיסאות כמו שר הבריאות ושר הגמלאים, רק שבתחום השידור הציבורי אין לו כמדומני סגן.

האבן הדהויה ב"בית היהלומים"

המצב ברשות הגיע לדרגת שפל כזאת שמבקר המדינה בדוח האחרון שלו, לא זו בלבד שהוא מצביע על הליקויים בתחומי המנהל, הכספים, התכנים ועוד, אלא מזהיר מפני השתלטות פוליטית על הרשות, שלמעשה קיימת, וככל הנראה הרפורמה, אם וכאשר תתבצע, לא תשנה אותה. השינוי העיקרי, שכבר ניכר, הוא ברדידות התוכניות לאחר פיטורי עובדים, ביניהם שדרים מנוסים ומקצועיים. אם אכן הקדימונים לָמשדרים השונים הם חלון ראווה לצורות ולתכנים, אלה לא נראים ונשמעים מעוררים תיאבון גדול. מה גם שהם מוגשים במינון צפוף כזה, שמעלה קוואס אצל צופה כמוני, ומבריח צופים במקום למשוך אותם. הצבעתי על כך בפוסט שלי על הוצאת שליש מן התוכניות לקבלני הפקה שהמחיר שלהם זול יותר מאשר הפקה עצמית, בין היתר בשל התנאים הירודים של ההפקה. באותו מאמר שכותרתו "ממעמקים אנו משדרים אליכם", סיפרתי על חוויה לא נעימה של צילום באיזה מרתף. הסתבר לי שאותו "מרתף- אולפן", הוא אולם חתונות בהשוואה לאיזה מחסן עלוב שבו צולמו שיחות לשידור ההצדעה לניצולי השואה.

אותם רגעי חסד של המונדיאל, כאשר נדמה היה שהוא משמש איזה סדק לאוויר רענן, לאו-דווקא בתחום הספורט, שוב נסתם. כוכב השביט שנצנץ לרגע דעך. מכיוון שאני צופה בעיקר בחדשות ובאקטואליה אני נמנע מלגעת בתכנים ובצורות של התוכניות השונות בטלוויזיה. הזכרתי רק את ה"פרומו" לתוכניות שלא מְתאָבנים. אשר לסקרים, קשה לקבל סקר מהימן בכל הקשור להרגלי צפייה, מה שקרוי "רייטינג". עם זאת יש בנתונים שמובאים אינדיקציה כשלהי למעמד השידור הציבור. לשבועון התל אביבי "עכבר העיר" יש רייטינג שבועי לגבי עשר התוכניות הפופולריות. לא הרחקתי מעבר לחודש אחד ואין זכר לערוץ הראשון לשום תוכנית, לרבות "מבט לחדשות". הבכורה בכל המקרים היא לחברת החדשות של ערוץ 2 . ואגב, רבים מכוכבי החדשות של ערוץ 2 הם בוגרי ערוץ 1. אבל הערוץ הציבורי - יוק . יש עוד מדד, שגם הוא לא מבוסס דיו, אך מהווה אינדיקטור, והוא התייחסות למשדרים במדורי הביקורת. לעתים רחוקות מאוד תמצאו ביקורת על תוכנית כלשהי של ערוץ 1, וגם אז היא שלילית. לעתים בשל רשעות המבקר לגבי כל הערוצים, אבל מוטב שלילית, מאשר התעלמות, וזה סימן די ברור ליחס אל הערוץ הציבורי, ולמה שהוא נותן לנו .

אני תוהה מדוע אין מספיק צופים לתוכנית האקטואליה הטובה ביותר בערוץ 1 - "רואים עולם", במוצ"ש. ואפשר שבכל הערוצים ביחד. אפשר שהדעה הקדומה לערוץ הראשון פוגעת גם במשדרים טובים שלו, ויש כמה כאלה. לדוגמה, לפי סיקור טרום הקרנה, הסדרה על תולדות האופנה בארץ מבטיחה. אכן הפרק הראשון ששודר אמש זכה לסיקור חיובי. אבל המשדר "רואים עולם" - משדר שלו הקדשתי בשעתו פוסט, הוא משדר עם קבלות. החשיבות שאני מייחס למשדר הוא לא רק באיכותו, אלא גם במקצועיות של עורכה הוותיק יעקוב אחימאיר. אילו אחימאיר היה עורך "מבט", ולו פעמיים בשבוע, אני משוכנע שמגזין החדשות היומי היה טוב יותר ומעניין יותר ומשמש גם מודל לעורכים אחרים. יש עדיין אנשי מקצוע בערוץ הציבורי אשר אינם מוכנים להתכופף מול הממסד בכל הנוגע לנושאים בחדשות. אחימאיר הוא אחד מהם. לאחימאיר יש השקפה פוליטית ותפיסה אידיאולוגית כמו לכולנו, אבל הוא לא היה נכנע לשום לחץ, גם כאשר האיש שימש בתפקיד עורך של "מבט" ושל "היומן". גם בהיותו כתב מדיני וכתב בחו"ל יכלו הצופים לסמוך על שיקול דעתו. הוא לא ניזון רק ממקורות הממסד ולא שימש מעולם "קול אדוניו". אני מציין תופעה זאת מכיוון שיש לי הרושם, ואפשר שהוא בלתי מבוסס, אך הוא קיים, שיש כאלה שניזונים בתחום המדיני, בעיקר ממידע של משרד החוץ ובראש ובראשונה ממשרד ראש הממשלה. גם שדר כמו יאיר שטרן (בנו של מייסד לח"י) הצליח לנהל את הטלוויזיה ללא משוא פנים. כיום יושבים אנשים אחרים במערכת, או אולי אותם אנשים מינוס הטאלנטים שעזבו, ביניהם עורכים וכתבים מיומנים, שרוצים לשרוד. ככלות הכול, זאת פרנסה לא רעה.

כדי למנוע ספקות, אני בדעה כי אין שום רע בלחץ פוליטי. הוא לגיטימי בחברה חופשית. לעתים יש לבדוק אם אכן המנהלים והעורכים טעו. זה קורה. אבל רע הוא להיכנע ללחץ. יותר מזה, הלחץ הגדול ביותר הוא לחץ עצמי-פנימי. כלומר, יש ציפייה שהתנהגות "טובה" עשויה לשפר את הסיכוי למינויים עכשיו או בבוא הרפורמה. או להפך. מה שנקרא בלקסיקון "התקרנפות". אפשר והמחיר הוא בהופעות התכופות של ראש הממשלה ב"מבט לחדשות". אין לי הסבר מקצועי אחר. אפשר לצטט אותו. לא צריך תמיד להראות אותו, בנימוק שזאת טלוויזיה.

יחד עם זאת גם במציאות הקיימת אין לקבל פתרונות רדיקליים של חיסול הרשות או השעיית פעילותה, שאצלנו זה אותו הדבר. אלה הצעות שחוזרות ונשנות, בייחוד כאשר הרשות במצוקה, והיא נמצאת במצוקה רוב הזמן. אסור לדעתי אפילו להעלות בדל של מחשבה בכיוון הזה. אני מעדיף שידור ציבורי צולע, פגוע, צנום ואפילו מוכה ובלבד שהוא קיים ונושם. בבוא היום, כאשר המציאות הפוליטית והחברתית תשתנה לטובה, זאת תמצא גם ביטוי בשידור הציבורי.

וזה סוף החדשות, לא סוף הטיפול בהן.