|
|
אורי בלאו. אין חיסיון מפני פגיעה בביטחון המדינה [צילום: מערכת הארץ]
|
|
|
|
|
אין שחר לדעה לפיה יש חיסיון מקצועי לעיתונאי ככל שהדבר נוגע לנושאים שעל-פי חוק אחר - אין לו חיסיון לגביהם, למשל - אין לו חיסיון נגד פשעים בתחום הפלילי, ואין לו חיסיון בתחום של פגיעה בביטחון מדינת ישראל.
לחברי כנסת, לעומת זאת, יש כן חיסיון במידת-מה, וגם חיסיון זה הוא על תנאי, יכול להתבטל ולהיות מוסר בקלות. עיתונאי אשר נתקל במידע מסווג שלא כדין ולא במסגרת תפקידו [והעיתונאות אינה תפקידו אלא משלח ידו] - מחויב כמו סנדלר או מוכר גלידה לעשות במידע הזה שנפל בחלקו, כפי שמחויב הסנדלר ומוכר הגלידה. זה שהוא כותב - רק מגדיל את חובתו לעשות כן.
בין העיתונאים, כמו גם בין קבוצות אחרות, יש אוהבי ישראל הפועלית כפי הבנתם למען טובתה של המדינה, חוסנה והצלחתה, ויש גם שונאי ישראל המתנערים מכל דבר הנושא צביון יהודי. לכן, ולא רק בגלל זה, תהיה זו איוולת להעניק לשונאי מדינת ישראל שבידם גם הכוח לפגוע בה - חסינות...
אם החתול שומר על השמנת ואינו בדיוק שומרה - יהא עליו לתת את הדין. אם העיתונאי לוקח סיכון לעבור על החוק - הסיכון כולו שלו.
מידת הפגיעה במדינה אינה מעניינו של אותו פרט אשר בידו המסמכים המסווגים; לגביו - די בעצם העובדה כי הם הועברו אליו שלא כדין, וכי רשום עליהם בכותרת "שמור", "סודי" או "סודי ביותר". כל היתר הוא עניין למשטרה, לפרקליטות ואחר כך לבית המשפט לענות בו.
אכן, יש מקום [כאשר יש מקום] לשקול שיקולים מקלים לטובת הנאשם, כשמדובר בזוטי דברים או במצב בו מתקיימים סיבות אובייקטיביות או אף סובייקטיביות שונות, אך כלל זה יפה כלפי כל העבריינים ואינו מיוחד לעיתונאים.
עיתונאי המחזיק בידיו מסמכים מסווגים ולא מעבירם לצה"ל על אתר, שומרם אצלו או מעבירם לגורם זר - משחק באש על אחריותו, וביום הדין אל יצפה להבנה.
