|   15:07:40
דלג
  פזית רבינא  
עיתונאית מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות

שביל הבריחה

כתבת מקור ראשון יצאה לגבול הטורקי-סורי, ופגשה שם סורים שנמלטו מהעינויים ומהרציחות של אנשי אסד, טורקים שאינם שמחים לקבל את הפליטים בארצם וכולאים אותם במחנות, צבא עיתונאים מכל העולם וגם כמה מבריחי גבול אופורטוניסטים שמרוויחים כסף ממצוקת הפליטים שאין להם לאן לחזור
21/06/2011  |   פזית רבינא   |   כתבות   |   העולם הערבי   |   תגובות
פליטים סורים [צילום: AP]

מוחמד, איכר בן 30 מג'יסר א-שורור שבסוריה, לא מדבר על הלחם, אלא על החופש. "זה הדבר הכי חשוב לי היום. החירות. לחיות בדמוקרטיה, שיהיו בחירות כמו שיש בכל מקום. הסכנה הכי גדולה היא לטעות במה שאתה אומר. אם אתה רוצה לבטא את עצמך באמת – יעצרו אותך. אם מישהו עושה טעות ומזכיר את משפחת הנשיא בשאר אסד, יש סיכוי גבוה שייחטף או ייעלם. ואם ידבר – יחתכו לו את הידיים. המשטר הוא אוסף של כנופיות, והם תמיד מנצחים בסוף. הפעם זה לא ילך"

גובצ'י, גבול סוריה-טורקיה. בגבול בין סוריה לטורקיה התחוללה השבוע דרמה בעלת ממדים אפיים. ים של פליטים החל לשטוף את הגבול הטורקי בחיפוש נואש אחר מקלט. אחר כך החלו להגיע טיפין טיפין דיווחים על מעשי טבח בג'יסר א-שורור, על ירי מטווח אפס באזרחים ועל שדות חיטה שהועלו באש על-ידי חייליו מוכי השיגעון של מאהר אל-אסד, אחיו של הנשיא בשאר אסד. "הטנקים נכנסו לכפר", סיפרו הפליטים, "צודדו קנה, והפילו את צריחי המסגדים בזה אחר זה".
בלילה שבין שני לשלישי שעבר, בשעה שזרם הפליטים רק הלך וגבר, נפתחו ארובות השמים. סערת ברקים קיצית החרידה את הכפר גובצ'י, השוכן כמטחווי קשת מן הגבול הטורקי-סורי. על גגות הכפר עמדו הגברים, מנסים לחדור את החשכה במבטם. ובשבריר השנייה בו קרע הברק את העלטה, התאמצו לצוד במבטם את דמויות הפליטים הנעים בערפל מן הגיהינום אל אדמת מבטחים.

הסופה נמשכה כל הלילה. כשעלה השחר, היו ההרים ספוגים מים. טיפות גשם התנוצצו על עצי הזית המכסיפים, ועצי הרימון פרחו בכתום עז על-רקע הגבעות המוריקות. היופי היה עוצר נשימה, וכך גם הדרמה שהתחוללה ממש אל מול עינינו. בעוד השמש מטפסת מעלה, הופיעה אי מאין קבוצת פליטים בדרכה לגובצ'י. הם נעו במהירות ברכס שממול, לפרקים נעלמים בתוך סבך הצמחייה, משנים זווית מול עמדות הצבא הטורקי הבולש אחר תנועותיהם, ואז מופיעים שוב בפאתי הכפר, והם נרגשים, סמוקי לחיים מן המאמץ, ובעיניהם הרדופות תערובת של הקלה וחשש.

הפרגוד הורם
[צילום: AP]

הסוד הכי שמור בטורקיה השבוע היה למה הממשלה מונעת מעיתונאים לדבר עם הפליטים הסורים. העולם כולו רצה לדעת מה עבר עליהם, אבל הטורקים הקיפו את מחנות הפליטים שהוקמו בחופזה ביריעות פלסטיק, כמו חיג'אב ענקי בצבע כחול, וניתקו אותם מן העולם. מה לא עשו השבוע כדי לקבל הצצה פנימה לעולם הקשה והמורכב הזה. טיפוס על הגבעות כדי לקבל מבט מלמעלה על המחנה, נפנופי ידיים, ניסיון לתקשר מרחוק כמו בגבעת הצעקות. יוק. לא עזר כלום. הפליטים לא שיתפו פעולה. רק הביטו מרחוק בעיניים גדולות ולא הגיבו. היה ברור שזו תגובה המוּנעת לא מרצון אלא מפחד. הם רצו לדבר. מאוד רצו. לחלוק את אימי הטבח בג'יסר א-שורור. אבל היו להם הוראות ברורות מהמארחים הטורקים - לא לדבר.

ביום רביעי בבוקר הטאבו הזה לא החזיק יותר מעמד. משרד החוץ הטורקי ערך מסיבת עיתונאים מול מחנה הפליטים ביאילאדיי ומסר נתונים על מספר הפליטים שעבר את ה-8,000. כשהסתיימה מסיבת העיתונאים היה ברור שמשהו גדול קורה מעבר לחומות. תחילה זה היה מין רחש לא ברור, הייתה תחושה של גל צונאמי מתקרב. ואז קרה משהו מדהים. אלפי ילדים ובני נוער התפרצו לתוך החצר הענקית שבה הם מוחזקים, כשהם מרימים מעלה אגרופים קטנים ושואגים "אללה, חירות, העם רוצה חירות. הלאה בשאר". ואז באו משחקי המילים: לא חיזבאללה ולא אירן - אנו רוצים את ארדואן, ולצדה כיכבה גם הגרסה לא אירן לא חיזבאללה - אנו רוצים את המאמין באללה.

השוטרים הטורקים נותרו המומים אל מול הצונאמי הזה שלא פסק, אלא התגבר, נדד לפינות הרחוקות של המתקן, הלך והתחזק עד ששב אל שערי מחנה הפליטים. מאותו שלב היה ברור שהם כבר לא יֵשבו בשקט. וגם אם המסר היה פרו-טורקי, מחנה הפליטים שהותנע בדלק מחאה סילוני לא ישב עוד בשקט. הטורקים יתקשו להחזיק אותם כלואים עוד זמן רב.

רק שלא לא ברור אם הטורקים החליטו להרפות או איבדו שליטה, או שמא הייתה להם הארה. מה שבטוח, מהשלב הזה והלאה נוצר דפוס התנהגות חדש. כל פליט שרצה לדבר עם העולם, להשמיע את גרסתו, התקרב לגדר, הרים את היריעה התכולה וסימן לעולם החיצון שהוא רוצה לדבר. וזה הספיק. הראשון שאזר אומץ היה ג'ומעה מוחמד עלי בן ה-34 שהגיע למחנה יום קודם לכן לאחר שנלכד בתוך מרחץ הדמים שביצעו כוחותיו של אסד בג'יסר א-שורור. ג'ומעה סיפר שמצא את עצמו ללא שום הכנה מול מטח אש תופת. חמישה מסוקים ריחפו מעל ג'יסר א-שורור והחלו לירות ולרסס את התושבים ההמומים. מצאתי את עצמי תופס זוג אופניים ונמלט מן המקום, שחזר ג'ומעה, תוך שאני דורך על גופות בדרך החוצה, חלקן של חיילים שסירבו לפקודה לירות באנשי הכפר. כל מי שסירב נורה במקום.

מן השיחה עם ג'ומעה התברר שבמחנה נמצאים גם כמה קצינים סורים בדרגות הביניים, מה שרומז לסדק הולך ומתרחב בצבא הסורי.

ומצדי אני ומישל אל הכפר
[צילום: AP]

הגברים, ראשי המשפחות, הגיעו בבוקר לגובצ'י בתקווה לקנות לחם וחלב למשפחותיהם. נאוור, סטודנט בן 21 לספרות אנגלית מהכפר ג'יסר א-שורור בסוריה: "כוחות הביטחון נכנסו לכפר. האנשים החלו לצעוק 'העם רוצה חופש'. בתגובה פתחו כוחות הביטחון באש אקראית, ללא שום שיפוט, ירו והרגו סתם. לגמרי סתם. אם אשוב לסוריה, לאוניברסיטה, הביטחון פשוט יחסל אותי. יש פחד – לא מהחיסולים כמו מהעינויים. מה שהם עושים – אין אדם שיכול לסבול. הם לא מסתפקים בעקירת ציפורניים"

לאחר שמתברר למג'ידה שעסקה לא תהיה פה, אנו נפרדים לשלום. הפרש המסתורי שב לתוך הסבך, ממתין לסבב הפליטים הבא. מישל ואני פונים בחזרה אל הכפר.

בינתיים בגובצ'י מתעוררים לחיים. בכניסה לכפר אנו פוגשים קבוצה נוספת של פליטים. אפשר לזהות אותם בקלות על-פי השמיכה המגולגלת וצרור הבדים שהם אוחזים. מגפיהם מוכתמים בבוץ עמוק, ובעיניהם אותו מבט כבוי שאי-אפשר לטעות בו.

בדיעבד מתברר שחוץ מן הפליטים, שמספרם על-פי נתוני האו"ם מגיע כבר לעשרת אלפים, יש בשטח קבוצה גדולה הרבה יותר של עשרות אלפים שטרם חצו את הגבול אך מתחבאים. אלו משפחות המסתתרות בהרים לאחר שנמלטו מבתיהן שהוצתו או נחרבו.

חלק ניכר מאותם אנשים הם הגברים, ראשי המשפחות, שהגיעו בבוקר לגובצ'י בתקווה לקנות לחם וחלב. הם יושבים עם צרורות ענק המכילים תריסר כיכרות לחם או יותר, עטופים בניילון, אוספים כוח לפני שיתחילו את מסע החתחתים בחזרה אל העמק, להביא אוכל למשפחות. אלא שמבחינתם המשימה צלחה חלקית בלבד. בגובצ'י אין יותר חלב, הכול נגמר. גם הלחם. הם יצטרכו לחפש במקומות אחרים, וזה לא יהיה פשוט כלל.

בין הגברים בולט נאוור, בחור יפה תואר בן 21 המדבר אנגלית משובחת. לדבריו, הוא סטודנט לספרות אנגלית באוניברסיטת תישרין בלטקיה, בן למשפחה דלת אמצעים מג'יסר א-שורור. לגובצ'י הגיע במטרה לקנות לחם רב ככל האפשר עבור משפחתו. משאת נפשו ברגע זה, לדבריו, היא טלפון סלולרי עם מספר טורקי שעמו יוכל לתקשר עם משפחתו, שכרגע מצטופפת באוהל דולף בהרים. אולם הלחם בגובצ'י נחטף כולו כבר בבוקר, ונאוור, שליתר ביטחון עוטה על פניו כאפייה, יוצא ברגל ליעד הבא כדי לחפש לחם.

רגע לפני שהוא ממשיך הלאה אני שואלת אותו איך הוא רואה את חייו בחודשים הקרובים. "על לימודים אין בכלל מה לדבר", הוא משיב בפיכחון בלתי אופייני לגילו. "אם אשוב לסוריה, לאוניברסיטה, הביטחון פשוט יחסל אותי. וחוץ מזה יש פחד – לא מהחיסולים כמו מהעינויים. מה שהם עושים – אין אדם שיכול לסבול. הם לא מסתפקים בעקירת ציפורניים.

"תראי מה עשו לחמזה", הוא אומר. נאוור מכוון בדבריו לפרשת חמזה אל-חטיב, הילד בן החמש שמותו זעזע את העולם. חמזה מת בייסורים לאחר שעוּנה בידי כוחות הביטחון הסוריים. כשהוחזרה גופתו פרץ זעם כבד בסוריה. צילומים של גופתו המעונה הופצו באינטרנט, והוכרו, בתוך שלל הדיס-אינפורמציה המופצת ברשת, כאמינים מאוד.

אני מעכבת את נאוור עוד טיפה. הוא קול אחר, צעיר ומשכיל, בין רוב הפליטים המצטופפים על שפת מגרש הספורט רוחש הזבובים של גובצ'י. הוא אינו נוטה להגזמות ולדרמות מיותרות. אני שואלת אותו מה הוא ראה במו עיניו מהטבח בכפרו ג'יסר א-שורור. "זה התחיל די פשוט", הוא משיב. "כוחות הביטחון נכנסו לכפר. האנשים החלו לצעוק 'העם רוצה חופש'. בתגובה פתחו כוחות הביטחון באש אקראית, ללא שום שיפוט, מי צעק, למה צעק. ירו והרגו סתם. לגמרי סתם".

לשיחה מצטרף מוחמד, בן 30, איכר, גם הוא מג'יסר א-שורור. למרות המצב הקשה מאוד שבו הוא נמצא, הוא מדבר לא על הלחם אלא על החופש. "הדבר הכי חשוב לי היום", אומר מוחמד, "הוא החופש. החירות. לחיות בדמוקרטיה, שיהיו בחירות כמו שיש בכל מקום. הסכנה הכי גדולה היא לטעות במה שאתה אומר. אם אתה רוצה לבטא את עצמך באמת – יעצרו אותך. אם מישהו עושה טעות ומזכיר את משפחת הנשיא בשאר אסד, יש סיכוי גבוה שייחטף או ייעלם. ואם ידבר – יחתכו לו את הידיים. המשטר", הוא מוסיף, "הוא אוסף של כנופיות. והם תמיד מנצחים בסוף. הפעם זה לא ילך. המטרה של אסד היא לגרום למלחמת אחים בין סונים לעלאווים, וזה לא ילך. לא תהיה מלחמת אזרחים בסוריה. לא הפעם".

מבריחי גבול נצלנים
[צילום: AP]

בימים כתיקונם שוֹרה על הכפר גובצ'י דממה מבורכת. את השקט קורעים מדי פעם קולות עדרי העִזים העולים מן העמק. אולם מאז הטבח בג'יסר א-שורור הפך גובצ'י לזירת התרחשות תקשורתית בינלאומית. על גגות בתיו הקדמיים של הכפר התנחלו עדרי עיתונאים מרחבי העולם, חמושים בעדשות לצילום מרחוק, נעים בין תקווה לצילום ירי בעמק ובין שאיפה לראיון קורע לב עם פליטים, המשובץ בפרטים חדשים ומרשיעים על מעללי הצבא הסורי.

ערב קודם לכן הכיר לי קולגה את מישל, בחור טורקי ממוצא סורי, המכיר היטב את השטח. מישל, שהספיק בימים האחרונים לייצר גרסה משלו לשפה האנגלית, הביט בבוז על נחילי העיתונאים הרובצים על הגגות. "You now with me coming", אמר תוך שהוא מלווה את דבריו בתנועות המרצה, "We go Suriya", הכריז בחגיגיות.

כך זה החל. תוך דקות ספורות נעלמנו, מישל ואנוכי, אל מעבר לסבך קוצני של שיחי פטל שהוביל לשביל בוצי נסתר בדרך אל העמק. בשלב הזה הצביע מישל אל נקודה קדמית במורד העמק שבה חנו ג'יפים של הצבא הטורקי הממתינים למפגש עם אמבולנס של הסהר האדום. התברר שמישל התכוון לכל מילה.

מה קורה לך, אמרתי למישל, אם הטורקים לא יעצרו אותנו, הסורים יעלימו אותנו תוך שתי שניות. "Don't worry", אמר מישל בביטחון בלתי מובן. ואז, כבמטה קסמים, הופיעה מעבר לעיקול זקנה חמושה במקל רועים. "תכירי", אמר מישל, "זאת מג'ידה חמודי מכפר חמבשי, הסבתא המייסדת של שביל הבריחה".

כל הכבוד, אמרתי, מתי הספקת? לפני עשרים שנה חצתה מג'ידה את הקווים מסוריה לטורקיה. מאז לא הביטה לאחור. היא מתגוררת בעמק. בשנים שחלפו נולדו לה נכדים ונינים, המתגוררים משני צדי הגבול. אזרחות טורקית מעולם לא טרחה להסדיר לעצמה. צמוד למג'ידה עמד נכדה הצעיר, שרק לפני עשרים יום חצה את הגבול. עבורו, המילה הביתה פשוט כבר לא קיימת. כוחותיו של מאהר הרסו את חרבת ג'וז, המקום שבו גדל, עד היסוד.

מפה לשם מתברר שהברחת הגבול מסוריה לטורקיה הפכה לעסק משגשג בימים האחרונים. "אתם מעוניינים לעבור לצד הסורי?", מתעניינת מג'ידה. "כמה זה יעלה?", אני שואלת את היזמית החדשה. מג'ידה מהנהנת בראשה ולוחשת כמה מילים באוזניו של הנכד. הוא פותח בריצה במורד העמק ושב כעבור דקות אחדות בלִוויית פרש מסתורי המרכיב אותו על גב סוסו.

האם אתה מתכוון להיכנס ממש לתוך סוריה, אני תוהה באוזני הפרש. "לא. זה כבר לא כלול בעסקה", הוא עונה בחיוך החושף שיניים צחורות. ומה קורה אם בצד הסורי הכול עובר בשלום, אך בחזרה נתקלים בצבא הטורקי, אני שואלת. "משלמים קנס בלבד", מבטיח לי מבריח הגבולות הלהוט אחר העִסקה תוך שהוא מעיף מבטים לעבר עמדת הצבא הטורקי המרוחקת כמה מאות מטרים בלבד מהמקום. הקנס מסתכם, לדבריו, ב-300-200 לירות טורקיות בלבד, שהם 150 אירו. לטורקים אין רצון להתערב, הוא אומר. לפחות לא בשלב זה. ובכל זאת נשמעות ידיעות על כך שבימים האחרונים הצבא הטורקי פועל לשכנע את הנשיא ארדואן להקים אזור חיץ בשטח סוריה, שישמש עיר מקלט לתושבי סוריה הנאנקים תחת עול משטרם של האחים אסד.

בכל זאת אני מנסה להבין מה היעד. הפרש מצביע לכיוון העמק, לעבר מבנים ארעיים המכוסים ביריעות פלסטיק תכולות, שהפכו מקום מקלט זמני לפליטים בדרכם לחצות את הגבול. עם או בלי כסף, הם רוצים להראות לעולם מה עובר על הפליטים הללו. לפתע עולה מן המקום יללה ארוכה. קול נשי גבוה מתריס ביבבה "אללה, אללה". מג'ידה אומרת שהגשם בלילה שטף את המבנים והותיר את הפליטים רטובים, רעבים ורועדים מקור. אין לחם, אין חלב, אין מים, אין כלום, היא אומרת. לדבריה, שני תינוקות לא שרדו את סופת הלילה.

מים, לחם, חלב ואוהלים
[צילום: AP]

תוך כדי שיחתנו עובר רחש בכפר. גבוה מעל גובצ'י מבחינים חדי העין בקבוצה נוספת של פליטים שגולשת במורד ההר. כעבור רבע שעה הם כבר כאן. עייפים עד מוות, חוששים לדבר, מוכנים לרע מכול, מחכים לטוב ובעיקר רוצים שיניחו להם לנפשם. אבל לא, האנשים צמאים לחדשות מתוך סוריה. מה קורה.

כצפוי, הם פוחדים עדיין להזדהות בשמם המלא. איברהים אומר שהם מהכפר ג'אנודי, מרחק 10 קילומטרים מג'יסר א-שורור. הצבא, הוא אומר, הגיע גם אליהם. "שרפו את הבתים ואת השדות", הוא אומר, "במו עיניי ראיתי גופות מפוזרות. אנשיו של מאהר ירו כדי להרוג. נמלטנו משם בעור שינינו לאחר שפרץ קרב יריות במסגד שבמרכז הכפר".

בליל הסערה הסתתרו בשטח לא הרחק מחרבת ג'וז. "המצב שם קשה מאוד. הכול נגמר. אין לחם, אין חלב, אין כלום". איברהים שב ומספר מה שסיפרה מאג'ידה חמודי, הסבתא המייסדת של שביל הבריחה, על שני התינוקות שלא שרדו את הלילה, בקור ובגשם.

חלק מן האנשים שמגיעים באים בראש ובראשונה לחפש אוהלים. אומנם קר שם ורטוב באוהל, אבל לפחות חופשי. "מה שנחוץ לנו", הוא אומר, "זה אוהלים, חליפות מחומר פלסטי נגד גשם, אבקת חלב. גם מזון לתינוקות – והרבה".

ההגדרה הנכונה של האנשים הללו אינה פליטים, אלא עקורים. הדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא מחנות הפליטים בחסות הממשלה הטורקית. שם אין יוצא ואין בא. במחנות, הם אומרים, יש הרבה אנשים חולים, הרבה נשים מיניקות. מי שיכול מעדיף להיות בחוץ.

בעצה אחת עם מישל אנחנו יוצאים למחנה הפליטים ביאילאדיי, מרחק עשרים דקות נסיעה מגובצ'י, שם הקימה ממשלת טורקיה מחנה סגור במתחם ענק שהיה פעם בית חרושת לייצור טבק. למרות כל הניסיונות, הממשלה הטורקית אינה מאפשרת שום מגע בין הפליטים במחנות שהוקמו ובין העולם שבחוץ. השוטרים הטורקים אדיבים, אך קשוחים ואינם מתרצים. "אסור!", הם אומרים בתקיפות.

בניסיון להגיע לאנשים, אנו מקיפים את המתחם הענק מאחור. מנופפים לאנשים מרחוק. אנחנו רואים שהם רואים אותנו, אולם חוששים לגשת לגדר.

בשלב הזה אני פונה לשיחה ארוכה עם מישל. והוא מפתיע. סיפורי הפליטים אומנם נוגעים ללבו, אך דעתו אינה נוחה מבואם כלל ועיקר. "הם סונים", הוא אומר, "כולם מוסלמים סונים. לבשאר יש תוכנית בעבורם. הוא מגרש את הסונים, מנקה את השטח. מבחינתו, הרמז לארדואן ברור. הוא אומר לו, לטורקי, 'אם אתה כל כך אוהב אותם, את הסונים, תפדאל, שיישארו אצלך'. והראיה – הצבא הסורי לא עצר וגם לא ניסה לעצור את מנוסת הסונים".

הטענה של מישל מעניינת. מה שהוא אומר בעצם, זה שבשאר, "בהזדמנות חגיגית זו", מנצל את המצב בסוריה לסוג של טיהור אתני, יותר נכון – טיהור סקטוריאלי. מבחינתו, מה שפחות סונים, פחות אחים מוסלמים, פחות צרות. מבחינתו, שימשיכו לנפוש במחנות על חשבונו של ארדואן עוד שנים ארוכות.

עכשיו יוצא המרצע מן השק. מישל מודה שהוא בכלל נוצרי. וכמי שמתגורר באנטקיה, מרחק חצי שעה נסיעה מגובצ'י, הוא ממש, אבל ממש, אינו מתלהב מבואם של הפליטים הסונים. באנטקיה, עיר מרכזית בהיסטוריה של הנצרות הקדומה ואחת מחמשת הפטריארכטים של הנצרות, מתגוררת היום קהילה נוצרית קטנה לצד מיעוט עלאווי גדול שתומך בבשאר אסד. "בין הנוצרים לעלאווים תמיד שררו יחסים טובים", אומר מישל. ולשיטתם, עדיף בשאר בשלטון. אם תימשך התופעה של בריחת מוסלמים סונים לאזור, הפסיפס האתני הרגיש שמרכיב את האזור ייסדק, וטורקיה תישאב, לפחות בחלקה הדרומי, עמוק לתוך התהליך המכונה "אביב העמים הערבי".

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון
תאריך:  21/06/2011   |   עודכן:  21/06/2011
פזית רבינא, גובצ'י
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
שביל הבריחה
תגובות  [ 3 ] מוצגות   [ 3 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
עוד סתם אזרח
21/06/11 10:29
2
עליה
21/06/11 12:48
3
גיזמו בון
21/06/11 15:22
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
"כאשר הייתי במחתרת כתבתי מאמר שכותרתו "מלחמת אחים – לעולם לא". אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכול כמי שמנע מלחמת אחים – זה חשוב בעיני יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן" (מנחם בגין בישיבת ממשלה בפברואר 19821).
20/06/2011  |  אורן קאשי  |   כתבות

20/06/2011  |  ליאון אלי  |   כתבות
התעשיות הישראליות ינסו להשתלב בפיתוח מטוסי הנוסעים העתידיים. החברות, ובראשן התעשיה האוירית, בוחנות את ההצעות של היצרניות האמריקניות והן תקבענה באלו תחומים יש להן יתרון שיכול להביא חוזים.
20/06/2011  |  אריה אגוזי  |   כתבות
שושנה בן-עדי לבית לבלוביץ, נולדה בבוקרשט בירת רומניה ועלתה ארצה הישר למעברת תלפיות בירושלים בשנות ה- 50. שושנה בן-עדי, חיה בירושלים עם מרדכי בעלה. שני בניה: ניב, האדריכל והצייר וצח, הווטרינר - מתגוררים בארה"ב עם משפחותיהם. שנים רבות ניהלה שושנה בן-עדי את בית הסופר ברובע היהודי בעיר העתיקה. היא מציירת ומפסלת, חברה באיגודי יוצרים ואמנים.
20/06/2011  |  אדלינה קליין  |   כתבות
שלוש האחיות, בנות לגנרל שנפטר שנה קודם לכן, שגדלו במוסקבה, חולמות למכור את אחוזתן בכפר, ולחזור למוסקבה המעטירה.מוסקבה היא מושא חלומותיהן, וכפי שבחיים היומיומיים החלומות נשארים חלומות, והמציאות תישאר תמיד אפורה ונטולת רגש, כך גם כל יופין, השכלתן וחמודותיהן של הבנות, לא הצליחו לשבור את הסטיגמה.
20/06/2011  |  עליס בליטנטל  |   כתבות
רשימות נוספות   /   העולם הערבי  /  מי ומי    / 
רשימות נוספות   /   מלחמה בסוריה  /  מי ומי    / 
אובמה לא קיבל אישור להמשך המתקפה בלוב  /  איציק וולף
טורקיה מציעה לקלוט את מאהר אסד  /  מחלקה ראשונה
משרד החוץ הבריטי: לעזוב מיד את סוריה  /  יואב יצחק
אז מה נשמע במהפכה  /  אורי אליצור
השילוש הלא קדוש   /  מנשה שאול
בריון השכונה נבחר בשלישית  /  נחמן פביאן
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il