סערה במים רדודים

זאת הייתה ההצגה הטובה ביותר בתל אביב. תל אביבים תמימים ששחו להנאתם בבריכת גורדון, נדהמו יום אחד לגלות ארבעים סודנים על סף הבריכה. הסודנים, שהוסעו מדרום תל אביב לצפונה על-ידי פעילי ימין, רצו להיכנס למים ולשחות כמו כולם, אך לא התקבלו בסבר פנים יפות. אנשי הבריכה ניסו למנוע את כניסתם של המהגרים האפריקניים למים, שלא לדבר על הרוחצים עצמם שלא התלהבו מהאורחים הבלתי-צפויים. את הדיבורים נגד גירוש הפליטים, ובעד השארתם בתוככי העיר, הם השאירו כנראה מחוץ למים. הרעיון המבריק, מבית היוצר של ח"כ מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר, נחל הצלחה מושלמת: האליטה השמאלנית נתפסה במערומיה (עם בגדי ים, כמובן), וצביעותה נחשפה לעין כול.

עכשיו, אחרי שטיפלנו בדו-פרצופיות של אנשי צפון תל אביב, אפשר להיתפש לנקודות שוליות יותר בסיפור. הסודנים למשל. כל המדינה ראתה איך אנשי הימין הכניסו גול לאנשי השמאל, או אולי אנשי השמאל הבקיעו שער עצמי לרעתם, והמשחק הסתיים בנוק-אאוט. מה שלא ברור הוא איך העובדים הזרים עצמם הפכו לכדור המשחק.

רוב כלי התקשורת זרמו עם מתכנני המבצע ולא התייחסו יותר מדי לעובדה שהסודנים לא רצו להיכנס לסיפור הזה. זה חומר טוב, אירוע פרובוקטיבי משובח שיכול אפילו לשעשע את הקהל. לא משנה כרגע שארבעים בני אדם נלקחו לבריכה בלי לדעת שהם חלק מפרובוקציה מאורגנת, בלי להבין מה קורה סביבם ובלי רצון להפוך לאייטם תקשורתי חם. אפשר היה לקחת ארבעים שחקנים, לצבוע את העור שלהם ולשלוח אותם לגורדון; הצביעות הייתה נחשפת באותה מידה. אפשר היה גם למצוא כמות קטנה יותר של אנשים שיבינו במה מדובר ויסכימו להשתתף בניסוי. השאלה היא האם הרעיונות האלה עלו בכלל, או שמלכתחילה מבוכתם של הסודנים לא נתפסה כנתון שצריך לקחת בחשבון.

לטענת בן-ארי ובן-גביר המבצע האחרון הוא רק חלק מתוכנית שלמה שנועדה להמחיש לצפון-תל אביבים איך מרגישים בצד השני של העיר. לטובת הצלחת התוכנית כדאי לדאוג שהיא לא תהפוך להשפלה סדרתית של בני אדם. הפעם הפטנט עבד. מעטים שמו לב שבאירוע הזה היה ממד של ניצול ציני. אבל בפעמים הבאות זה עלול להפוך את המאבק ללא-לגיטימי. נכון. לא חוכמה לדבר על זכויות של מהגרים כשלא אכפת לך מאלה שבאמת מתמודדים עם הבעיה, אבל גם לא חוכמה לדבר על גירושם של אותם מהגרים כשבכלל לא אכפת לך מהם. זה עלול לקחת את הדיון העמוק לרמה של מים רדודים.