מבצע 'ליאור'

המתח מורט העצבים של שעת השין הוא חוויה שזר לא יבין. בכדי לחוש משהו ממה שמתרחש ברגעים הדרמטיים הללו צריך לנסות לדמיין את הקונטקסט: העומס הנפשי הבלתי נסבל בנהלי הקרב הארוכים והמתישים; הישיבות הממודרות בשעות הקטנות של הלילה; כוסות הקפה השחור הפושר בדיונים טרוטי עיניים, שבהם הנוכחים מתאמצים לצפות גם את התרחיש הגרוע ביותר; הפתיחה הזהירה של מסמכים מודיעיניים רגישים שמגיעים בבלדרות מאובטחת; ארגזים חתומים בפלומבות עם כותרת אדומה זרחנית, סודי ביותר.

כשאתה חי בחוד אין זמן לסמול-טוק ולהפסקות סיגריה; הנוכחים הם יחידי סגולה שהגורל זימן כשותפי סוד. שליחי ציבור בודדים שההיסטוריה תבעה מהם לשאת אחריות כבדה מנשוא מבלי יכולת לחלוק את המעמסה הרגשית של הנטל עם הקרובים להם ביותר; בישיבות הסטריליות הללו הנוכחים מאזינים לתרחישים האפוקליפטיים שמציגים בפניהם ראשי השב"כ והמוסד. רק הם הרי יודעים באיזו קלות בנאלית יכול להתרחש הגרוע ביותר, כמה דק חוט השערה שבין הניצחון המזהיר לקטסטרופה. החושים חייבים להיות חדים, דרוכים עד להתפקע, הערנות נדרשת להיות בשיאה כי אי-אפשר אחרת; בתוך תוכם כולם יודעים שבמרחב הרגיש הזה כל טעות היא בלתי נסלחת, שאין באמת כפרה על מעידה, ושבסוף הכול נמדד במבחן התוצאה הפשטני והנוקב. כולם יודעים שגם אם לא תקום ועדת חקירה זמן הפציעות כאן קצר מאוד, ואין, אין מחילה על שגיאות.

הייתה גם התלבטות קשה האם זהו הזמן לחנוך את החמ"ל הגרעיני העתידני במעמקים השקטים של הרי ירושלים. מצד אחד היכולות של המקום הזה הן 'פסיכיות' לגמרי. רמת הפו"ש (פיקוד ושליטה) שמערכות ה'בור' מאפשרות גורמות לסרטי הפעולה העתידניים של הוליווד להחוויר בעליבות. טווח אי הוודאות שמותירה הטכנולוגיה הזו קטן יותר מאי פעם (אולי זו טראומת השואה, אולי אילוצי המלחמות שלא נגמרות ואולי סתם עניין גנטי של עם הסגולה. בכל מה שנוגע לטכנולוגיות ביטחון המוח היהודי תמיד היה פורץ גבולות סדרתי). אבל מצד שני מזה בדיוק חששו כולם: האם נכון להעמיס על הקשב של מקבלי ההחלטות בנקודת זמן כל כך רגישה את ההטמעה של טכנולוגיית המחרתיים. האם בשעה כל כך גורלית לא עדיף להימנע מנטילת סיכון מיותר ולעבוד עם המוכר והידוע?