"הספרות העברית ברנסנס"

בוא נחזור לסופרים. הם לא ממסחרים את עצמם לדעת? מתאימים את הסגנון למכנה המשותף הנמוך?

"ממש לא. סופר כמו גרוסמן לא יכול למסחר את הטקסט שלו. זה בא ממקומות כל כך עמוקים ופנימיים".

אתה לא רואה הבדלים בין סגנונו של קניוק, למשל, לפני עשרים שנה והיום?

"זה תלוי בהתבגרות שלו ובגורמים אחרים. כל אחד וסגנונו. רם אורן לא יכול לכתוב כמו גרוסמן וגרוסמן לא יכול לכתוב כמו רם אורן. איל מגד כותב עכשיו ספר נפלא על חברותו עם עלי מוהר. היום, בגיל 58, הוא כותב אחרת לגמרי מאז ימי 'חסד נעורייך' שלפני 20 שנה. הוא נמצא במקום אחר. אין כאן שום עניין של רייטינג".

איכנולד מתלהב מספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחרי מותי", אף שיצא בהוצאה אחרת. ספר נהדר, הוא אומר. אתה קורא אותו ושומע את קולו של אביו, טומי לפיד, מדבר על ציונות וישראליות. ממש נהדר.

ספרו של זאב קרוב על פציעתו של בנו, אהרון, שיצא מחופתו כדי להילחם במבצע 'עופרת יצוקה', נפצע והשתקם, הביא דמעה לעיניו. "כתבתי לו שאני לא יודע אם אנחנו צריכים להוציא את זה לאור כי צריך למכור את הספר עם חבילה של טישיו... כן, בכיתי. זה סיפור אמיתי אבל זה עם ישראל בתפארתו. גאווה גדולה להוציא לאור ספר כזה. הייתה אצלנו מחלוקת בין העורכים. חלקם אמרו שהוא סכריני מדי, 'קיטש'. התנגדתי בתוקף: אמרתי להם שאולי זה כך אבל זו האמת וצריך לומר את האמת הנפלאה הזו של מי אנחנו.

"גם 'שירת מרים' של מרים פרץ שאיבדה את שני בניה הוא ספר שהייתי ממליץ לכולם לקרוא. אם הבנים. זה הסיפור של כולנו!"

איך אתה מסביר את העובדה שספרים כאלה, שמתארים את העם והארץ במילים כל כך אופטימיות, באים דווקא מתוך שכול וכאב?

"הכתיבה באה ממקומות עצובים בדרך כלל. למי שנמצא בשמחה יש דרכים אחרות לפרוק את רגשותיו. ישבתי עם מנכ"ל רפאל אילן בירן לשיחה. בחלקה הראשון הוא סיפר לי על הכוחות הגאוניים והחכמים שעובדים שם. בחלק השני קיטרנו על החינוך הקלוקל. אמרתי לו, אילן, כל התופעות הנפלאות שתיארת לי בתחילה הן התוצרים של החינוך הזה שאנחנו בוכים עליו... אנחנו מלקים את עצמנו ללא צדק. אני משתגע מהקשקוש הזה. בן דודי, סגן מפקד חיל האוויר האלוף לוקר, סיפר לי שהמחזורים של השנים האחרונות טובים פי כמה מהרמה שלנו".

תוך כדי שיחה שולף איכנולד את האייפד ומתחיל לשחק בעיניים נוצצות. "זה העתיד", הוא מחייך, ומוריד את הספר הקלאסי על שלב ההיגמלות של הילדים, 'סיר הסירים'. על האייפד נפתלי מדבר ומצייץ בקול, והטקסט מבהיק על המסך. "ניתן להגדיל או להקטין אותו, עולם שלם חדש נפתח כאן. אתה נמצא בטימבוקטו ויכול להוריד את 'חסד נעורייך' של איל מגד ולקרוא".

אתה, עם כל האהבה שלך לנייר ולספר, אומר לי שזה העתיד?

"הרכבת הזו יצאה לדרך ואין מה לעשות".

אני מביט סביב, למדפים עמוסי הספרים שבלשכתו.

כל אלה ייעלמו עוד מעט?

"חלילה", הוא מחייך. "זה יהיה גם וגם..."

דובי איכנולד נולד לתוך עולם הספרים. אביו צבי ייסד את הוצאת 'ספרי חמד' הזכורה לדור הביניים בזכות אנציקלופדיות 'אביב' ו'בריטניקה' בעברית, וסדרת התורה בפירוש קאסוטו. בשנת 1995 הגיע דובי ל'ידיעות ספרים', ההוצאה השנייה בגודלה בארץ אחרי 'כתר'. בחצי השנה האחרונה הוציאה 'ידיעות ספרים' לא פחות מ-350 כותרים חדשים.

כאיש המגזר הדתי-הלאומי, החליט דובי לנצל את הפלטפורמה של העיתון שהיה אז הגדול במדינה להחדרת ז'אנר חדש אל עולם התרבות הישראלי הכללי: הספרות העברית היהודית. כך קרה שהוצאת 'ידיעות' היא זו שמוציאה לאור את ספרי הרב עדין שטיינזלץ, את פירושיו של הרב אלחנן סמט, את סדרת 'חכמים' של הרב בני לאו ואת הביוגרפיה של הרב עמיטל. והחידוש האחרון: כתבי הרב סולובייצ'יק בפורמט חדש. בימים אלה שוקדים הרב ליכטנשטיין והרב חיים סבתו על פרויקט פילוסופי גדול למדי, שלא היה כמוהו, כפי שאיכנולד מגדיר, "מאז ימיו של הרב קוק".

"דווקא בזכות העובדה שאנו פועלים תחת המותג של 'ידיעות', קהלים חדשים נחשפים לעולם התרבות היהודית", אומר איכנולד. "ספרו של הרב בני לאו על הנביא ירמיהו הוצג בכל חנויות רשת 'סטימצקי' בחזית. אם הספר היה יוצא לאור תחת הוצאת 'מעליות' של מעלה אדומים, הוא היה הופך לספר נישה וציבור שלם לא היה נחשף אליו. לעמוד בראש הוצאה דווקא של 'ידיעות' זו גאווה וכבוד גדול. אנחנו יוצאים מהנישה וזולגים לציבור הכללי".

שבוע הספר העברי, החוגג השנה 50 שנה להיווסדו, הפך מזה שנים למוקד ביקורת על מצבה של הספרות העברית. מה לא אמרו עליה – שהיא הפכה ממוסחרת, שכבר קשה מאוד למצוא בה סוגה עילית, שמבצעי הרשתות הפכו את הספר לסתם מוצר מדף – זול לא רק במחירו אלא גם בערכו התרבותי. שאנשים הפסיקו להביא ספרים כמתנה לבר מצווה מחשש שמדובר במתנה זולה. שמחירי הספרים מהווים עלבון לסופרים שהקדישו את מיטב שנותיהם לכתיבתם. איכנולד מסרב להצטרף לחגיגת הביקורת. בעיניו שבוע הספר הוא חג שהפך לדת. "חג דתי חילוני". כל אחד מרגיש איזו מחויבות להשתתף בו. "כולם מדברים על המבצעים וההנחות, שזו בעיה לעצמה, אבל למעשה זה הרבה מעבר לכך".

אנו עדיין "עם הספר"?

"אנחנו במובהק עם הספר. אנחנו קונים הרבה ספרים וקוראים יותר מבעבר. זה אצלנו משהו גנטי, בדנ"א. גם בהשוואה למדינות אחרות אנחנו בראש. רבי מכר בישראל נמכרים בעשרת אלפים או ב-20 אלף עותקים, וזה מתוך אוכלוסיה צרכנית שלא עולה על 4 מיליון איש. הספר 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה (המגולל את סיפורם של בני זוג ברלינאים שעקב מות בנם מחליטים להתנגד למשטר הנאצי ולפזר כרוזי מחאה, צעד הגורר מרדף של הגסטאפו אחריהם) נמכר לבדו השנה ב-25 אלף עותקים, ומדובר בספר קשה בן 600 עמודים. בארה"ב הוא נמכר ב-20 אלף, ומדובר בהצלחה כבירה במדינה של 250 מיליון נפש! זה פנומנלי".

השאלה היא האם יהיה נכון להגדיר אותנו "עם הספר" גם במובן האיכותי של המילה. האם באמת מצבה של הספרות בארץ הוא טוב ויציב מאי פעם כפי שהמו"לים נוטים להגדירה?

"גם בימי ביאליק וטשרניחובסקי שאנחנו מתרפקים עליהם, דיברו על מצבה הגרוע של הספרות. אנחנו נוטים תמיד גם לבכיינות וגם לנוסטלגיה. תמיד מחפשים את העבר, את ההיסטוריה. מצבה של הספרות הוא באמת טוב. אחת ההצלחות הגדולות של הציונות היא השפה העברית. להצלחת שבוע הספר מתגייסים כולם".

כי כולם מרוויחים, חוץ מהסופרים!

"זה לא קשור למסחר. עובדה שהרשויות המקומיות מגויסות למען הספרות ולא למען המחול, למשל. בבתי הספר מדברים חודש שלם על ספרים. אנחנו מבינים שיש מכנה משותף אחד לכולם – חילונים, דתיים, ימניים, שמאלנים, ערבים, יהודים, מתנחלים – השפה העברית. יש רנסנס של הספרות העברית".

אתה משוכנע שגם הסופרים חשים כך? סופר משקיע 3 או 5 שנים בכתיבת ספר ומקבל 12 או 15 שקלים לעותק במקרה הטוב, אם הוא כוכב גדול. האחרים יסתפקו ב-3 או 6 שקלים. סופר צריך למכור 50 אלף עותקים כדי להרוויח משהו!

"כל ההתעסקות הזו בשקלים היא לא נכונה. נכון, יש בעיות בשוק. יש תחרות ויש כשל רגולטורי. לא רק בישראל. תראה מה קורה בארה"ב. רשת 'בורדרס' בפשיטת רגל, חנות הדגל של 'בארנס אנד נובל' בברודוויי נסגרה. מצב הספרים זהה בכל העולם. כאשר ספר נמכר בתור מוצר, ברור שכולם מקבלים סכומים קטנים יותר. פעם היינו מקבלים תמורה מלאה, 50 שקל לספר. היום – רק 30. העוגה קטנה. גם הסופרים המובילים – גרוסמן, מאיר שלו, עמוס עוז – לא התעשרו מספרים אלא מתוצרי לוואי כמו הרצאות. גם אם הם ימכרו 100 אלף עותקים הם לא יכסו את ההשקעה בשנות העבודה שלהם. אומר לך משהו: איש לא נמצא בתחום כדי להתעשר. גם לא הוצאת 'ידיעות' עם מיטב העורכים, בעלי תואר שני ודוקטורט שהיו יכולים להרוויח במקומות אחרים שכר עתק. זה לא ענף עם כסף. זה ענף עם הרבה להט ואהבה. התמורה היא הסיפוק, גם אצל הסופרים, למרות שהם מדברים על השקל או השקל וחצי".

איכנולד מודע למלחמת ההשמצות המתחוללת סביבו בין רשתות הספרים הענקיות, 'סטימצקי' ו'צומת ספרים'. התחרות ביניהן עזה ועקובת דם. מבצעים כמו "שניים מתנה" או "שלושה ב-99 שקלים" מביאים את הספר העברי למעמד של שמפו בסופר-פארם. הוא עצמו נשאר מחוץ למלחמה ומצליח לחדור לשוק עם עוד כותר ועוד פרויקט. הוא מסכים שמדובר בשחיקה במעמד הספר אבל לא רואה בכך משהו מאיים ואסוני. בסך הכול מהפכה צרכנית. הקהל כבר מכונה בפיו "צרכנים" ולא "קוראים".

"יש כשל שוק בכך שישנה רשת אחת, 'צומת ספרים', הנמצאת בבעלות הוצאת הספרים זמורה-ביתן-מודן. זו הטעיה של הציבור שלא מודע לזהות האינטרסים. אדם הנכנס לחנויות 'צומת' לא יודע שכמעט כל הספרים הם מאותה הוצאה. אבל מעבר לכך, מה רע? הצרכן מקבל ספרים במחיר זול יותר, הצרכנים קונים יותר, הם לא יכולים לקרוא הרבה יותר אבל הם קונים הרבה. זה כמו מכנסיים או נעליים. קונים אבל לא לובשים את כולם. זה בסדר גמור".

כבר לא מביאים ספר מתנה לבר מצווה. זה לא עצוב?

"נכון, אם זה יימשך אנחנו בבעיה. אבל אם הבעיה הייתה כה גדולה לא היינו מצויים בתהליך כה גדול של פריחה. לא היו מוציאים לאור כל כך הרבה ספרים".

אולי זה פשוט זול יותר?

"אז קונים יותר וזה מפצה על המחיר".

ומה עם הכבוד לספר?

"אנחנו מדברים על נוסטלגיה ולא על ריאליה. אנחנו מתגעגעים לריח הנייר, לדפוסה ולאנציקלופדיה העברית בזמן שהעולם כבר נע קדימה".

לאיזו סוגת ספרות יש היום ביקוש?

"אם הייתי יודע היינו מוציאים רק את סוגת הספרות הזו. שואלים אותי תמיד אם אנחנו קובעים את דעת הקהל. התשובה היא לא, אנחנו רק הספנים שמנווטים את הספינה. אנחנו מנסים לקלוע לדעת הקהל. לרוב אנחנו לא מצליחים... הנה, ספר כמו 'לבד בברלין', שחוויית הקריאה שלו לא קלה, הפתיע אותי במספר העותקים שנמכרו ממנו".

"יש סוגת ספרות אחת שפורחת בשלוש השנים האחרונות, אולי כסוג של אפליה מתקנת, והיא הספרות התורנית הישראלית", מתאר איכנולד. "הרב בני לאו והרב שי פירון כותבים עכשיו עבורנו. פרויקט 'עם הספר' שבמסגרתו הפצנו סדרה שלמה של ספרים תורניים והקהל החילוני הסתער. פתאום גילו שבנוסף לאמרות הזן של פאולו קואולו יש גם חוכמה יהודית ונפתחו אליה. פתאום יש להם בבית 'שמונה פרקים' והכוזרי ליד ביאליק, ופרקי אבות לצד לאה גולדברג".

כן, על המדף, משהו כמו ספרים לפי מטר כדי שניתן יהיה להראות "רב תרבותיות". השאלה היא אם פותחים את הספרים האלה.

"גם אם לא – זכינו. זו זכות גדולה שאצל כל כך הרבה אנשים הספרים הללו יהיו חלק מההווי התרבותי שלהם. אולי הנכד ישאל פעם מה זה, ויפתח את פרקי אבות. אני בטוח שלא רבים באמת קראו את הרמב"ם. זה קשה אפילו לדתיים, אבל הוא נמצא בסלון חוץ מהפלזמה – וזה בסדר גמור".

איך זה קרה?

"זה תהליך חברתי שהפקיע את הדת מהפוליטיקאים. פרקי אבות נמכרו ב-70 אלף עותקים, ורבים מהם לבתי ספר תיכוניים. פתאום אנשים החלו להתעניין בפרקי אבות. היום אנחנו רוצים לקחת את כל האגדות והסיפורים, ולהוציא משהו בסגנון 'כה עשו חכמינו' של שנות ילדותנו. הושבתי את עורכת תחום הילדים יחד עם עורך יהדות כדי להוציא את הפרויקט מגן הילדים ולהגישו לציבור".

הפכת ממו"ל למחנך?

"אני לא משחק תפקיד של מחנך אבל מנסה להביא את היתרון היחסי שלי כמי שמצוי בכמה עולמות – העולם החילוני התרבותי ועולם התרבות היהודית – לידי מימוש. אם ישאלו אותי מה החזון שלך, מה הדבר הגדול שעשית? אענה: זה שהרב סבתו פורץ את גבולות הציבור הדתי, ו'תיאום כוונות' מקבל את פרס ספיר, זה הדבר הגדול שלי".

קשה להוציא מאיכנולד ביקורת – לא על מתחריו ולא על הציבור הישראלי וטעמו התרבותי. כשאתה שואל על תרבות "האח הגדול" ו"כוכב נולד", הוא מצביע על פרויקט הפרוזה הישראלית ממלחמת השחרור עם "הוא הלך בשדות" ועד "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן.

שמת לב שאנחנו תוחמים את המדינה לספרות של מלחמות?

"לצערי זה כך, אבל יש גם הרבה דברים אחרים, כמו חיים באר ומאיר שלו. יש חוויה ספרותית עשירה".

הבעיה היא הדור הצעיר. האם הספר יכול להתחרות היום עם הפייסבוק והאינטרנט?

"אין ספק שהחוויה הגדולה ביותר היא קריאה של ספר טוב..."

אתה יכול לשכנע בזה את הנכדים שלך?

"אנחנו לא דוגמה. אצלנו זה בית שקורא. אבל גם אם הנוער היום אינו קורא די, זה בא על תיקונו כאשר הם מתבגרים, אחרי הצבא. עובדה שקונים הרבה ספרים... בשנתיים האחרונות נוצרה נישה פתוחה אחרי הארי פוטר, שאליה נכנסו כל ספרי ה'פיקשן', המנהרות, המעמקים והטכנולוגיות הבדיוניות. אני לא פריק של זה אבל זה מה שהולך. אין ספק שאנחנו מתחרים על הזמן הפנוי של הנוער, ויש לו היום גירויים חדשים שלא היו בעבר".

והסופרים "מתאימים את עצמם" לגובה העיניים? כבר לא תמצא ספרי הרפתקאות, רומנים היסטוריים, דילמות מוסריות?

"למה לא? הנה עכשיו אנחנו מוציאים סדרה שלמה של רומנים היסטוריים. צריכים למצוא את הדרך הנכונה לנוער, לא דרך הנוסטלגיה. בגילי היה לנו כדורגל בחצר והבית היה מלא בספרים. היום האתגר גדול הרבה יותר".

איך מחפשים את הדרך?

"משקיעים הרבה בלהבין את הנוער. יש לנו קהילות של קוראים משפיעים שנותנים משוב עוד לפני שהספר יוצא לאור. חשבתי שצריך מסה קריטית של אנשים שיקראו את הספר. שיקלע לטעמם, שיעורר אצלם חוויה רגשית. אם היינו מחלקים אלף ספרים בצמתים המרכזיים כמתנה, זה לא היה עובד. ואז עלה הרעיון לייצר קהילה וירטואלית של 250 איש שיקבלו ספרים לפני הוצאתם לאור, כשהבקשה היחידה היא שכל אחד ידבר אחרי הקריאה עם עשרה אנשים. זאת בהנחה שמתוך 250 לא כולם יאהבו, אבל נקלע ל80 אחוז ונעורר בהם טלטלה רגשית, וכך נקבל כאלפיים איש שירצו לקרוא את הספר. גילינו שברגע שהייתה התלהבות בקהילה, ראו מיד שהספר מצליח".

גם לכאן הגיעה הדמוקרטיה? זה לא בא במקום הערכה מקצועית ודירוג של אנשים ועורכים מקצועיים?

"אני לא אוהב את הזלזול בטעם הקהל. אני מאמין בקהל יותר מאשר בכל משטרת הדעות הזאת. כן, הקהל הוא אותו אחד שרואה 'האח הגדול', ואחר כך הולך וקונה את רם אורן לטיסה, וזה בסדר. הוא צורך גם את זה וגם את זה. יש ספרים שאומרים עליהם שהם לא ראויים להוצאה. אני חושב שזה נהיה הרבה יותר פלורליסטי. זו כבר לא איזו אליטה בתל אביב שקוראת ספרים. הציבור עושה את הדירוג. יצאו נגדי על שהוצאתי את 'לכל בית יש מרפסת', אבל אם קראו אותו 150 אלף איש אז הוא ספר טוב".

הוצאת 'ידיעות ספרים' דוחה 95 אחוזים מכתבי היד שהיא מקבלת. יש בה מערך לקטורים המקבלים מאות ואלפי כתבי יד. לפעמים הם עושים טעויות קריטיות. איכנולד מצר על שהצלחה ספרותית מרשימה נשמטה מידיו בטעות. מדובר בספרה של נועה ירון 'מקימי' שנדחה על-ידי אחת מהעורכות שלו על הסף, והפך להצלחה מסחררת בהוצאה אחרת. "מדובר בעורכת שלא הבינה שיש בספר הזה משהו הרבה יותר עמוק מסתם סיפור של חזרה בתשובה. טוב, היא לא דתייה והתחלת הטקסט לא ישבה לה טוב. היא לא הבינה את הספר, לצערי".

טוענים שאתם סופרמרקט. ללא דרך ספרותית תרבותית.

"צר עולמי כעולם הספרים. המקום שממנו באתי והעבר שלי מובילים אותי בדרך להנחיל לַכול עולם תרבותי רחב ומגוון. לכל העם, לכל הגילים ולכל המגזרים והמגדרים. תשומת לב מיוחדת מקבל המגזר הדתי-לאומי. קירבנו הרבה מאוד מהציבור הדתי-לאומי אלינו להוצאה. זה ציבור שבחלקו לא מורגל ללכת לסטימצקי. כמעט בכל ישיבת הסדר יש לנו נציג, הספרים מגיעים אליו והוא מוכר אותם בישיבה. אין ספק שלא כל ספר יגיע לשם. רק ספרים שמותאמים לקהל הזה. הציבור הדתי-לאומי קורא הרבה. עצם העובדה ששבת היא שבת, ואין טלוויזיה ואין מחשב, מרגילה לקרוא".

נראה שהיום כדי להוציא ספר מספיק מחשב. האם עדיין צריך כישרון, ניסיון חיים, חוכמה...?

"צריך לדעת לספר סיפור. זה הכישרון הגדול ביותר. יש אנשים עם חוויות חיים נפלאות אבל הם לא יודעים לספר סיפור. קח את מאיר שלו, הספר האחרון שלו הוא על... שואב אבק, עד כמה שזה יישמע מופרך".

אתה בונה תרבות או קופה רושמת?

איכנולד לא נבהל מהשאלה. כן, הוא רואה את הדברים דרך הקופה הרושמת, כגוף מסחרי וכחברה שאמורה לשלם משכורות לעשרות אנשים. יחד עם זאת, הוא אומר, מי שלא קם בבוקר עם אהבה גדולה לספרים ולמה שהוא עושה, אהבה למילה הכתובה עד כדי סטייה נפשית כמעט, נמצא במקום הלא נכון.