סתם סיפקנו להם עילה להאשים אותנו

כשחתמו, בתיווכה של מצרים, שני הפלגים הגדולים של הפלשתינים - פת"ח וחמאס - על הסכם הפיוס, היה ברור כי הם ייכשלו בביצוע ההסכם הלכה למעשה, וכי וכל עוד חמאס אינו משנה את עמדותיו, נראה הפיוס כחלום באספמיה. כי בין הצדדים להסכם נפערה תהום בלתי ניתנת לגישור בשל הגורמים הבאים:

• אנשי פת"ח הם חילוניים, השואפים לייסד מדינה חילונית (דולה עִלמניה) לפי האמנה הפלשתינית. ואילו מטרת חמאס היא הקמת מדינת הלכה קנאית. יש לציין כי מדינה חילונית לפי גירסת הפת"ח אין פירושה מתינות. עובדה היא כי פת"ח מסרב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.

• פת"ח מכריז כי הוא תומך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים, בעוד שחמאס קורא להקמת מדינה אחת מן הנהר עד הים, תוך חיסול המדינה היהודית. הצהרותיהם של ח'אלד משעל ואסמאעיל הנייה בדבר נכונותם לקבל את קווי 1967 אינן משקפות את כל האמת. בנשימה אחת עם הצהרות אלה, הם מדגישים כי לפי תורת השלבים, זהו השלב הראשון לשחרור כל פלשתין.

• פת"ח יודע כי קיומו מותנה בקבלת סיועו הנדיב מן המערב בסכום של למעלה ממיליארד אירו. חמאס מואס בסיוע זה ורואה בו השתעבדות לקולוניאליזם, בתקווה כי קרנות איסלאמיות הממומנות על-ידי מוסלמים במדינות הנפט יסייעו להם, כפי שסיוע זה מגיע לתנועות "האחים המוסלמים" במצרים.

• למרות השתייכותו של חמאס לזרם הסוני באיסלאם, הוא קשר את גורלו עם אירן השיעית, ואילו ארגון פת"ח נאמן לזרם הסוני וקשור בטבורו למדינות הסוניות המהוות רוב מוחלט בעולם הערבי.

• נוכח כשלונה של דרך הטרור, דוגל (בינתיים לכל הפחות) פת"ח במו"מ כאמצעי שיש בכוחו להגשים את שאיפותיו להקמת מדינה פלשתינית. אבו-מאזן מצהיר שוב ושוב כי אינו חפץ בטרור ובהמטת אסון על עמו, וכי הוא מתנגד לאינתיפדה שלישית. לעומתו, מכריז חמאס ללא הרף, כי הוא מאמץ את דרך המאבק המזויין ואת הג'יהאד.

פרשנים במדינות ערב הביעו ספק בדבר הסיכויים להצלחת הפיוס, היות שחילוקי הדעות בין שני הצדדים לא ייושבו, שסדר יום משותף אינו קיים, וכי מלבד השאיפה להופיע בפני העולם מאוחדים לקראת חודש ספטמבר, אין דבר המצביע על שותפות.

לאור עובדות אלה, לא היה ראוי כי ישראל תגנה את ההצהרה על ההתפייסות, אלא היה עליה לגלות איפוק וסבלנות, ולתת לניסיון הפיוס לקרוס ולהתמוטט מעצמו. במקום זה, מיהרנו לייחס לו רצינות רבה, תיארנו את מסמך הפיוס בתיאורים עתירי גנאי ואף קראנו לאבו-מאזן לקרוע אותו. בכך העלינו תהיות שנתנו לפלשתינים הזדמנות להאשים אותנו בהכשלת הפיוס.

פיוס ואיחוד בין פלגים של עם כלשהו הם סמלים מקודשים לו. נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל לימדני שיעור יסודי בהסברה מדינית: יש להימנע מפגיעה בסמלים ובמיתוסים של עמים, כי בכך משבצים את עצמם הפוגעים כאויביהם של אותם עמים.

על כן, היה עלינו לברך על הפיוס ולאחל לפלגים הצלחה בדרכם, ולהוסיף כי פיוס אמיתי ביניהם יסייע להגיע להסכם שלום עמנו. זאת, כי לא ניתן לכרות שלום עם עַם חצוי, שסוע וקרוע, שחלקו מתנגד לשלום וחלקו האחר תומך בו. אחרי האיחולים שהם בבחינת הבעה של רצון טוב, יכולנו להוסיף את ה"אבל"... שכן איך ניתן הגיע לפיוס שיביא שלום, כשיש חילוקי דעות מהותיים בין שני הצדדים? פיוס אמיתי, שלום והקמת מדינה פלשתינית מחייבים הכשרת הקרקע לכך על-ידי ויתור על הקנאות, הקיצוניות והאלימות.

במקום לנהוג כך, להתאזר בסבלנות ולהניח לניסיון הפיוס להיכשל מעצמו, מיהרנו לגנות ולהתנגד, מה שהותיר אותנו עם דימוי שלילי של מתנגדים לערכים המקודשים של פיוס ואיחוד.