נוקמים בנוקמים

אך עוד קודם לכן אירע ניסיון הנקמה מצד השוטרים. המעבר שלהם משוטר לעבריין היה הדרגתי. עוד יום של תסכול, עוד מנה של לחץ מהבית, עוד ייאוש מאוזלת ידה של המערכת שלא הצליחה לכופף את ארגונו של מור. נקודת השבר הייתה ב-22 באוקטובר 2006. חמשת השוטרים נפגשו, שינו את מספרי מכוניותיהם, והתחלקו לשתי קבוצות לשם הטמנת המטענים. שני שוטרים הצמידו מטען צינור מתחת לרכב שטח ששייך למור. שלושה שוטרים הצמידו מטען חבלה לחלון ביתו.

בבוקר התפוצץ מטען החבלה בדירתו של מור וגרם לנזק קל. הפיצוץ עורר במור חשד שמישהו ממתחריו מנסה לחסל, והוא בדק את רכבו וגילה את המטען שהוצמד לו. המשטרה החלה בחקירה; בין החוקרים היו מטמיני המטענים עצמם. ההנחה המיידית הייתה שמדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. לשוטרים לא היה קצה חוט. מי שגרם לפריצת דרך היה שוטר אחר, שנחקר באותה העת במחלקה לחקירות שוטרים על גניבה והחליט לספר על המידע שידע בניסיונות החיסול. בעקבות המידע המפתיע נעצר מ', אחד השוטרים המעורבים. הוא הסכים להפליל את האחרים, והם נעצרו.

הפרשה גרמה לצמרת המשטרה להבין שהמשטרה חולה במחלה קשה, וכי עבריינים הם אלה שמכתיבים את סדר היום. נהלים שונו, ובדק בית נעשה לכל אורך שדרת הפיקוד. נוסף לטיפול המשפטי הפלילי, ועדה משטרתית בראשות סגן המפכ"ל אילן פרנקו חקרה את הפרשה. הממצאים העיקריים הותרו לפרסום רק לאחר זמן ובלחץ התקשורת. הוועדה קבעה שהיה כשל באבטחת השוטרים, ושהיכולות המבצעיות-חקירתיות היו גרועות ולא מספקות שכן רק שני כתבי אישום הוגשו נגד מור.

במשטרה מבינים היום שהקודים בעולם הפשע השתנו. העבריינים כבר אינם מקבלים על עצמם את הכלל הג'נטלמני שהשוטר עושה את עבודתו ואין לפגוע בו. הצעירים שבהם אינם בוחלים כיום בשום איום על השוטרים. לדברי גורמים במשטרה, כ-70 שוטרים אחרים שעדיין משרתים בארגון מוגדרים מאוימים - בשלבים שונים של מדרג בן שש רמות איום. מהנמוכה, של שוטרים שעבריינים אמרו להם במקום פומבי כגון בית משפט שיהרגו אותם, יפרקו אותם וכדומה, עד לחמורה ביותר, של ניסיונות קונקרטיים לפגיעה פיזית.

גורמי המשטרה מציינים שהארגון משקיע מיליוני שקלים בכל שנה במטרה להגן על חיי השוטרים, בין השאר פועלת יחידה לאבטחת שוטרים, בפיקוד סגן-ניצב יגאל לוגסי, ש"נותנת מענה מיידי לכל שוטר שאוים". המשטרה גם החליטה להמשיך לאבטח את השוטרים המפוטרים מנהריה, אף שאינה מחויבת בכך. יודעים שם שכל שוטר שמאוים, גם משפחתו מאוימת - ולשוטר כזה אין יכולת אמתית לתפקד.

ובכל זאת, על-פי נתוני המשטרה, הכאוס בצפון משתולל. כמעט בכל יום עובדי ציבור נחשפים לאיומים, לירי ולהשלכת רימונים, בעיקר במגזר הערבי. זו הסיבה שהמחוז הצפוני במשטרה חולק בשבוע שחלף לשני מחוזות ועובו בו תחנות המשטרה (ראו בהמשך).

ואשר לירי על אלדד חדד - מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו, איש חקירות ותיק, רואה באירוע קו פרשת מים. הוא החליט להעביר את החקירה ליחידה הארצית לחקירת פשעים, יה"ב 433, ומושקעים בה אמצעים טכנולוגיים שקיימים רק ביחידה הזו ואמצעי מודיעין שהם פסגת הטכנולוגיה המשטרתית. כישלון בחקירה הזו, אומרים בצמרת המשטרה, לא בא בחשבון.

גיבורי הפרשה כונו 'השוטרים הנוקמים' או 'עבריינים במדים' - תלוי אם המְכַנֶה הוא ממחנה כחולי המדים או שחורי הגלימות. רב-פקד יניב אשור, קצין בילוש בימ"ר גליל; רב-סמל מתקדם יוסי לוי, רכז מודיעין במשטרת נהריה; רב-סמל מתקדם רמי מוסא, רכז מודיעין במשטרת עכו; רב-סמל ראשון אלדד חדד, בלש בימ"ר גליל; ומ', שוטר שהפך עד מדינה והפליל את חבריו.

הם היו קבוצה של שוטרים שעבדו יחד, ועל עשרות כוסות קפה דיברו על הידרדרות הפשיעה בצפון, על הסיכון שהם נוטלים במלחמתם בעבריינים הכבדים, על הגיבוי הלקוי שנותנת להם המשטרה ועל קוצר הראות של המפקדים בכל שדרות הפיקוד במחוז הצפוני. מעשי האלימות וההפחדה נגדם ונגד חבריהם, המיוחסים לארגון הפשע של מיכאל מור מנהריה, הם שהובילו אותם לעבור בעצמם לדפוסי פעולה עברייניים.

מור נכלא לראשונה בשנת 2000, למשך שנה, בעוון תקיפת חייל. מבחינתו זו הייתה פתיחת חשבון אישי עם המשטרה. בחודש מאי אותה שנה נרשם אירוע ה'תגמול' הראשון המיוחס למור ולאנשיו. רימון רסס הושלך אל ביתו של יוגב אלימלך, בלש במשטרת נהריה. לא חלף שבוע, ושני רימונים נוספים הושלכו לעבר תחנת המשטרה בעיר. חודש לאחר מכן האמל"ח עלה מדרגה: טיל נגד טנקים מדגם לאו נורה לעבר אותה תחנה וגרם לפציעתו של שוטר. במשטרה - ליתר דיוק, בדרגי השטח; בדרגי הפיקוד פחות - התחילו להבין כי מדובר במי שהחליט לחצות את קוד ההתנהגות בין עבריינים לבין לובשי המדים.

התסכול מחוסר היכולת להוכיח את מעשיו של מור ולהביא למאסרו גרם לזעזועים ביחידת הבילוש הצפונית. חלק משוטריה הועבר לתחנות אחרות, מה שהעלה עוד את תסכולם. השוטר יניב עשור נקרא לשקם את יחידת הבילוש ואכן הצליח להכניס את מור לכלא, ארבע שנים לאחר המקרה הראשון. שוטריו של עשור תפסו את מור לאחר שאיים על עובד בחברת כוח אדם, והוא נידון לשבעה חודשי מאסר. חודשים אלה היו חודשי הספירה לאחור של השוטרים בצפון. הם ידעו מה יתרחש לאחר שרב-העבריינים החס כל כך על כבודו ישתחרר, ניסיון העבר צפצף כפעמון אזעקה, אולם איש מלבדם לא היה מוכן לשמוע.

והנה זה בא. ביום אחד הושלכו שני רימוני רסס לעבר ביתו של ראש צוות בילוש, מיקי אלקובי, ולעבר ביתו של השוטר אייל דניאל. ההפחדות נמשכו ב-2005 וב-2006. רימוני רסס הושלכו על בתי השוטרים רמי מוסא ומאיר נחום. גם נבחרי הציבור לא ניצלו מהאיומים על חייהם. סגן ראש העיר נהריה דאז, דני הירש, ניצל כאשר רימון הושלך לעבר בית קפה שישב בו. בפתח ביתו של ראש העיר דאז רון פרומר ניסו להניח מטען חבלה.

השוטרים המתוסכלים בילוי לילות ארוכים במארבים ובחדרי החקירות. הם היו משוכנעים שמור עומד מאחורי המקרים, אולם לא היה בידם האקדח המעשן. בלשי המשטרה טיפלו גם ברימוני יד שהושלכו לעבר בנו של ראש העיר החדש ג'קי סבג. הם גם הבחינו באנשי מיכאל מור מתצפתים על בית אביו של יניב אשור, ראש צוות הבילוש שחוקר את מעשי ארגונו של מור.

בשנת 2007 גילו בלשי המשטרה שברשותו של מור מוסלקים אקדח ורובה אם-16, ושוב הוא נשלח לרצות מאסר של 21 חודשים באחד מבתי הכלא הקשים ביותר, כלא שאטה. אך גם בשבתו של מור מאחורי סורג ובריח הלחץ בחוץ היה גדול. שיחת טלפון שבה על-פי החשד קילל שני מפקדים בכירים במשטרה וחוקר נוסף על פועלם בחשיפת החזקת הנשק הבלתי חוקי, הביאו את המשטרה להצבת שמירה מיידית על השלושה. בני משפחותיהם הוסיפו לספוג איומים. תקוות השוטרים שמשהו ישתנה התפוגגה והלכה.