אם נתפייט לרגע, את שישים שנותיה הראשונות של ישראל אפשר לחלק לשניים. המחצית הראשונה הוקדשה למאבקים צבאיים קיומיים. המחצית השנייה לייצוב כלכלי. כעת, כלומר מאז גוויעת מלחמת הטרור והזינוק הכלכלי, האתגר הוא מדיני. בעולם של כוח רך, השפעה גוברת של מוסדות בינלאומיים ועוצמה אמריקנית שאינה בשיאה, ישראל לומדת להסתדר לבד.
הגינוי שספגה ישראל באונסק"ו ממחיש את המצב הרוֹוח. גם במקרה שבו המנגנון פועל ביושר (כך כתב ברקן: "אונסק"ו פעל ביושר ובשקיפות מלאה. אין זו אשמתו שהערבים מסיבות שכולם מודעים להן החליטו להפעיל את זירת אונסק"ו נגדנו") - הרוב האוטומטי עושה את שלו וישראל נרמסת כאסקופה. ממצבי קיצון שכיחים שכאלה רק אמריקה יכולה להושיע.
אלא שלכל כלל יש חריג ומשהו מתחיל להשתנות. במזרח אירופה, הכוח העולה של היבשת, לא נדבקו בחיידק הפלשתיני. בבוקרסט ובסופיה, אליהן קפץ נתניהו אתמול ושלשום, לא כל כך מתעניינים בהתקשקשות בין ביבי לעבאס. הקדמה הטכנולוגית, הכלכלית והחקלאית של ישראל מעניינת את המנהיגים המקומיים הרבה יותר. למרות קוטנה, ישראל בעיניהם היא מעצמה.
"השיח כאן לא מוכתב. יש פתיחות ושחרור, ולא הכל נראה בפריזמה פלשתינית", התלהב ראש הממשלה בין פגישה לפגישה.
ההתפתחויות במזרח אירופה ובבלקן יניבו פירות בעתיד. יש מאמצים מדיניים שתפוקתם ניכרת כבר בהווה. למשל הטבעת 'משט החירות 2' שמלמדת, כמו שאומרים המורים, שאם תרצה תוכל. ישראל מתחה עד הקצה את יכולותיה המדיניות – מתחה וניצחה. מינון נכון של דיפלומטיה שקטה, הסברה גלויה ואמצעים מלחמתיים הוביל את כל השחקנים הבינלאומיים, מסיבותיהם שלהם, לנקוט עמדה זהה לזו של ישראל. אמריקה, לשם שינוי, שיחקה תפקיד משני בלבד.
ממזכ"ל האו"ם, המשך במנהיגים אובמה, מרקל וסרקוזי, עבור בראשי ממשלות בריטניה, ספרד וטורקיה, ועד נשיא קפריסין – פעלו הכול בשיא כוחם כדי לטרפד את המשט. מי שכמובן הגדיל לעשות הוא ראש הממשלה היווני פפנדראו. "גם אֵלת המזל עמדה לצדנו", אומר בכיר במשרד החוץ שהיה שותף קרוב למהלכים (הדיפלומטים הישראלים עדיין מעדיפים מיתולוגיה יוונית). אבל מעבר לבורא העולם, הנס לא התרחש במקרה. מישהו עבד למענו שעות נוספות.
את הצלחת המדינאות הישראלית אפשר לזקוף לזכות שלושה מהלכים של מדינאיה: הקשר האישי החם שיצרו נתניהו ופפנדראו; הגדרת מדינות הבלקן ובפרט יוון וקפריסין כיעד מועדף של הדיפלומטיה הישראלית מצד ליברמן, והתגייסות משרד החוץ למה שמוגדר בקודים הפנימיים 'מבצע מדיני'.
נתניהו ופפנדראו, באירוע שנכנס לפולקלור, נפגשו לפני שנה וחצי במסעדת פושקין במוסקבה. ביבי יצא לאכול עם שרה. פפנדראו, במקריות שמידתה לא ברורה עד היום, השביע את רעבונו בשולחן סמוך. מילות הנימוסין התחלפו עד מהרה בשיחת עומק על המצב. זרעי הפורענות שנבטו מאוחר יותר כבר היו בקרקע. היווני ראה שארצו עומדת רגע לפני קריסה כלכלית וביקש מנתניהו עצה. הישראלי, שבועות ספורים לאחר משבר הכיסא הנמוך, חיפש תחליף לטורקיה המתלהמת. גם כאן אותו כלל עתיק על אויבים וידידים שיחק תפקיד.
תוצאת הפגישה במסעדה הייתה ביקורים הדדיים של שני ראשי הממשלה זה אצל זה. נתניהו, בסיפור נוסף שהוא אוהב למחזר, ראה במהלך שיט משותף עם פפנדראו כיצד מטוסי כיבוי יווניים מחסלים תוך דקות דלֵקת יער ענקית. במקביל התקיימה שורת ביקורים הדדיים של ליברמן ועמיתו היווני קרלוס פפויאס. התוצאה של הרומן המהיר הייתה סדרת אימונים של חיל האוויר ביוון ונהירה של מאות אלפי תיירים לאתונה ובנותיה, על חשבון טורקיה כמובן. בעת משבר כלכלי חריף, כל תייר הוא עולם ומלואו עבור היוונים. פפנדראו ראה וזכר. אחר כך בא הסיוע המהיר של יוון לכיבוי הדלֵקה בכרמל וההבטחה הלא מחייבת של נתניהו להעביר דרך יוון את צינור הגז מתגלית 'תמר'. המעטפת הזאת, כמו גם ההנחה שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים, הפכו את יוון בראשות פפנדראו לבת ברית של ישראל.
בזעיר אנפין התרחש תהליך דומה מול קפריסין. זו הערימה קשיים על משתתפי המשט הקודם וכך נהגה גם הפעם. הקרדיט במקרה הזה שמור לליברמן שקירוב האי החצוי הוא פרויקט אישי שלו.
אך ההצלחה הישראלית רחבה בהרבה מקשר בילטרלי כזה או אחר. בניגוד למשט המרמרה שבו נתניהו שם את כל הביצים בסל של ברק ועף לו לקנדה, הפעם נערכה עבודת מטה מוקדמת מאוד ומסודרת מאוד. כבר לפני שמונה חודשים, כשהגיעו הידיעות הראשונות על התארגנות המשט החדש, החלה ההיערכות. גרי קורן, מוותיקי משרד החוץ ובוגר מצטיין של המכללה לביטחון לאומי, מונה לפרויקטור. הוצמד אליו קצין מודיעין בכיר מ
חיל הים – שיתוף פעולה שלא תמיד נראה במקומותינו. יחד עם המוסד, מודיעין חיל הים, מְנַטרי האינטרנט השונים וגופים נוספים, החלו השניים באיסוף מידע. די מהר התברר שהעסק רציני.
מאותו רגע, כלומר לפני חצי שנה ויותר, הועלתה סוגיית המשט לראש סדר העדיפויות. "בכל פגישה של כל בכיר ישראלי עם כל אישיות ברחבי העולם הנושא הועלה. כל נציגויות ישראל בעולם הונחו להסביר את הסכנה שבמשט ואת העדר הצורך בו. יזמנו מאמרים בעיתונות בנושא. ביצענו אלפי פעולות קטנות שיצרו ביחד את האפקט המצטבר", מספר הפקיד הבכיר.
כדי למקד את הפעולות לאפיק הרצוי ולמצוא דרכים לסיכול המשט, למדו הנציגים הישראלים לעומק את תורת הספנות. המאמץ הזה הובל על-ידי חיל הים, והוא העלה רעיונות כמו הסברה לחברות העוסקות בביטוחי ים את הסכנות הגלומות במשט, פנייה ל'מדינות דגל' - מדינות המעניקות את דגלן לחברות ספנות – בבקשה שלא לשתף פעולה עם המשט, התחקות אחר מקורות המימון של המארגנים במטרה לחסום אותם, בקשה ממדינות רלוונטיות שלא לנפק ויזות והצעה שיפרסמו אזהרות מסע שלא להשתתף במשט. בישורת האחרונה היו גם פעולות מוחשיות יותר, שמה שאפשר לומר עליהן הוא שלא הקומנדו הימי חיבל בשתי היאכטות שהתקלקלו.
ברקע עמדו כל העת שני נתונים מהותיים נוספים. ראשית, העמדה הקשוחה של ישראל שלפיה תמנע בכוח את פריצת הסגר. "אתה חייב ליצור אפקט מרתיע מול הממשלות", מסביר הדיפלומט. הפקטור השני הוא הסרת הסגר הכלכלי מעל עזה על-ידי ממשלת נתניהו. "אין בעזה משבר
הומניטרי", שבו והדגישו הדוברים הישראלים בכל מקום. המדיניות הזאת, שמשמעותה שמיטת מנוף מול חמאס ביחס לגלעד שליט, הובילה את מדינות העולם להתייצב בטור נגד המשט.
מדינות ומנהיגים שבדרך כלל לא מסבירים פנים לישראל הטילו את מלוא כובד משקלם מול אזרחיהם שלהם, נגד המשט. ספרד, שוודיה, צרפת, גרמניה, האיחוד האירופי, הקוורטט, האו"ם בכבודו ובעצמו ואחרים הבהירו את עמדתם השלילית בעקבות בקשה מפורשת של ישראל. "את כל העבודה הזאת עשינו לבד. האמריקנים הגיעו רק בסוף ועזרו בעיקר מול טורקיה", מדגיש הבכיר הישראלי.
על מה שקרה עם הטורקים נכתב כאן לפני שבועות אחדים. ראש הממשלה נתניהו אמר לאובמה שהשתתפות המרמרה במשט עלולה להיגמר ב"תקרית עם עשרות הרוגים בלב הים התיכון". אובמה בתגובת שרשרת דרש מ
ארדואן לעצור את יציאתה, וכך אכן עשה הטורקי לאחר שניצח בבחירות.
אבל לא רק את האמריקנים הפעילה ישראל. רבים מהמנהיגים שדיברו בקול נגד המשט טרחו להרים טלפון פרטי לארדואן, ולדבר על לבו שיבלום את המרמרה. גם הם עשו זאת כתוצאה מבקשה ישראלית. "אין כאן רגע מכונן אלא אוסף פעולות שהביא להשגת המטרה", מסכם הדיפלומט הישראלי. ייתכן שבנקודה הזאת הוא טועה. הצלחה של מהלך מדיני ישראלי היא בהחלט רגע מכונן.
