שנים לימדו אותנו, ההורים הגרושים, שלאמא, כמשמורן יחיד, מותר לעשות כמעט ככל העולה על רוחה, בעוד האב הוא הורה משני וצריך להסתפק במה שנותנים לו.
זו המציאות היום יומית של זוגות גרושים שאף השתרשה בעבודתם של חלק מאנשי המקצוע, אף על-פי שהחוק למעשה מחייב את הסכמת שני ההורים בכל הקשור לקבלת החלטה מהותית הקשורה לילד.
בשנים האחרונות, עקב שינויים חברתיים שבין היתר באים לידי ביטוי בתפיסת האבות את הורותם, ועקב מחקרים פסיכולוגים עדכניים המסבירים את חשיבותם של שני ההורים להתפתחותו התקינה של הילד ומשפיעים על תפיסת והחלטות אנשי מקצוע שונים, החל תהליך, אשר מתעצם משנה לשנה, בו האבות הגרושים קמים ודורשים את זכותם וחובתם ההורית.
אחת התופעות היותר כאובות בקרב הורים גרושים היא מעבר מגורים של אחד ההורים למרחק המעיב על הקשר שלו או של ההורה האחר עם הילד. לעיתים המעבר הוא הכרחי מסיבות שונות, אך במקרים רבים, לעיתים בעצת עורכי הדין, המעבר הוא ניסיון לקבוע עובדות בשטח, לנתק את האב מילדו, להציג בפני פקידת הסעד מציאות שלא בהכרח תואמת את המציאות הנהוגה בתא המשפחתי עד ליום המעבר או הפירוד - אם מבחינת זמני שהות, אם מבחינת טיפול והענקת חום לילדים, ובכך למנוע, למשל, מתן הגדרה הורית של משמורת משותפת.
פסק דינו של כבוד השופט זגורי, מיום 26.6.2011, מנתח מקרה של מעבר מגורים של אם יחד עם בנה הפעוט, למרחק המביא הלכה למעשה לניתוק הקשר בין האב לילדו.
ההורים החליטו להיפרד כאשר בנם היה בגיל 6 חודשים. מאז, ובמשך שנה וחצי, בהתאם למקובל בבתי המשפט למשפחה, התנהלה התחרות הכה מיותרת על ההגדרות ההוריות, או כפי שהגדיר אותה השופט זגורי "משפט שלמה".
שוב כמקובל, ועל-פי המלצת פקידת הסעד, נקבעה משמורת יחידנית זמנית לאם - ברירת המחדל בבתי המשפט ללא קשר לטיב ההורים אלא למינם בלבד. אולם בו-זמנית נקבעו לאב הסדרי ראיה נרחבים מאוד ועל בסיס יום יומי. במקביל נשלחו ההורים לקבלת חוות דעת מקצועית מפסיכולוגים מומחים. אלו המליצו על הסדר של משמורת משותפת.
האם, בצעד חד-צדדי, באמצע ההליך המשפטי לקביעת המשמורת, עברה יחד עם הבן, בן השנתיים, לעיר המרוחקת 115 ק"מ, לצד הוריה, בלא להתחשב בטובת הילד ובטיב ואיכות הקשר שלו עם אביו. האם בכך ניסתה האם לקבע עובדות בשטח?
פקידת הסעד, במקום לשקול את המקרה לגופו התייחסה למעבר כאל עובדה מוגמרת, ולכן אף המליצה להשאיר את הילד במקום מגוריו החדש. השופט זגורי כותב ביחס לעמדתה זו של פקידת הסעד:
"שיקולי העו"ס לסדרי דין שונים מאלה של בית המשפט ומכל מקום, העו"ס התייחסה למעבר כמצב נתון שלא ניתן לשינוי, התקשתה לבחון זאת בזיקה לטובת הקטין ולמעשה לא היה בידה די זמן לערוך בדיקה מעמיקה כדי ליתן המלצה מושכלת..."
בהחלטתו, מפרט כבוד השופט את ההיבטים השונים לסוגית המעבר, כשהוא בוחן אותה בעיני הקטין וטובתו בלבד תוך ציון שחזקת הגיל הרך מהווה רק גורם נוסף אך לא מכריע בשיקולי בית המשפט: חשיבות שמירת הקשר של הילד עם שני הוריו; החום שכל הורה מסוגל להעניק לילד; התנהלותה הלא תקינה של האם במעבר, אותה הגדיר בית המשפט כ"מחטף", ללא הסכמת האב או אישור בית המשפט כפי שנדרש.
לאור כל אלה פסק כבוד השופט שעל האם לשוב לאלתר לעיר המגורים המקורית, ואף הגדיל לעשות בקבעו שבמידה שהאם לא תחזור, הרי שהמשמורת הזמנית תועבר לאב.
פסק דין זה הוא עדיין הנדיר, היוצא מן הכלל, אך יש לו חשיבות עצומה להורותם של האבות הגרושים. לא עוד אמא העושה ככל העולה על רוחה, ללא אישור האב או בית המשפט, לא עוד קביעת עובדות בשטח מתוך הנחה שהן תקבלנה גושפנקא משפטית בהמשך, ובעיקר, הכרה בחשיבותו של האב ונוכחותו בחיי בנו.
