התקוה הפוליטית של תנועת האזרחים

חרם הצרכנים נגד הזזת מחיר הגבינה כלפי מעלה, הגיחה המפתיעה של אלפי מתמחים לרחוב ומחאת האוהלים והעגלות מעוררים את השאלה (או התקוה) אם אפשר שתקום תנועת אזרחים שיהיה בכוחה לתרגם את האינטרס האזרחי לכוח פוליטי ולשינוי בתרבות השלטון. אומרים על הישראלים שהם מציאותיים מאוד וביכולתם לנפק פתרונות יצירתיים בכל מציאות משתנה.

תכונה מופלאה זו לא הותירה כל רושם במגרש הפוליטי ובבחירות לכנסת עדיין מכריע "השיקול הביטחוני-מדיני". הרוב הגדול מצביעים למעשה עבור דרך אחת ובאשליה עצמית אומרים: "הצבעתי לשמאל", או: "הצבעתי לימין". לא דרושה אינטליגנציה גבוהה במיוחד כדי לראות בעליל שהמפלגות העיקריות אינן שונות זו מזו והתוצאות של פועלן בתחום הביטחוני-מדיני (וגם בתחום החברתי-כלכלי) אינן מאפיינות "שמאל" או "ימין" אידיאולוגי ופוליטי.

התוצאה של מצב זה הוא שהאזרחים מבזבזים את משאב הכוח הפוליטי העיקרי הנתון בידיהם מבלי להשפיע באמת על המתרחש במדינה. אלה שהצביעו בעד מתינות ביטחונית ופעילות מדינית אקטיבית למען שלום תמכו במפלגה שבקדנציה קצרה בשלטון יצאה לשתי מלחמות. מי שהיו נגד פשרה טריטוריאלית ובעד פיתוחה של ההתיישבות ביש"ע הצביעו בעד מפלגה שהחזירה את כל סיני ואת חבל קטיף ובעד ראש ממשלה שנסוג מחברון והקפיא את הבניה בהתנחלויות.

ובינתיים? קידום איכות החיים במדינה איננו עומד, מטבע הדברים, בראש מעיניהם של הנבחרים. חיי היום-יום של הרבה אנשים היו יכולים להיות יותר טובים עם השקעה חכמה בחינוך ובמדע, רפואה בריאה יותר, עתיד למשפחות צעירות בדיור ותעסוקה, צמצום העבריינות והקטל בדרכים, סביבה איכותית, תחבורה ציבורית ראויה ועוד.

הדברים הללו אמורים להיות חשובים לרוב האזרחים ללא קשר להשתייכותם האתנית והחברתית או ל"שמאל" או "ימין" מדומה. מדוע הם אינם מסוגלים לתרגם זאת יחד לכוח פוליטי משמעותי? מדוע האזרחים לא הופכים את התחומים הקובעים כיצד ייראו חייהם לכאלה שעליהם ייבחנו הפוליטיקאים ביום הבחירות? משום שכדי שזה יקרה חילונים צריכים לשתף פעולה עם חרדים, ערבים עם יהודים, מזרחים עם אשכנזים, ותיקים עם עולים, תל אביבים עם דרי-פריפריה, "שמאל" עם "ימין".

האם יוכלו אזרחי ישראל להשתחרר לרגע מהשתייכותם הקהילתית האמיתית והמדומיינת ולחצות את הגשר לשיתוף פעולה עם ה"אחרים"? עבור הפוליטיקאים מהוה התסריט הזה חלום בלהות. שלטונם בנוי על הפרדה, הפחדה ועל חברה אזרחית מפוררת. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וקדימה, משתפים פעולה כדי למכור לציבור את אשליית ההבדלים ביניהם. הפחד מחרדים אצל חילונים וחיזוק חומות ההיבדלות החרדית מול "העולם החילוני" שווים מספר לא מבוטל של מנדטים בשני הצדדים. ההסתה נגד ערבים והצגתם כגיס חמישי מתורגמת למפלגה השלישית בגודלה בכנסת הנוכחית ולעומתה שולחים רוב המצביעים הערבים נציגים לכנסת העוסקים בליבוי יצרים במקום בייצוג צורכי שולחיהם.

המחאות האזרחיות להם אנו עדים בזמן האחרון עשויות להתפתח לכמה כיוונים. למשל: אכזבה גוברת מהפוליטיקה, ירידה נוספת באחוזי ההצבעה והקטנת המעורבות האזרחית בחיים הציבוריים. זהו מצב מסוכן לעתיד המדינה העלול לייצר שלטון שידרדר אותנו מדחי אל דחי. כיון אחר הוא שידוד מערכות פנים מפלגתי, לפחות אצל חלק מהמפלגות ויצירת קשר משמעותי בינן לבין ציבור אזרחי גדול. אין כרגע סימנים שתרחיש כזה יוכל לקרות. ההתרחשות המאורגנת והבלתי-מאורגנת היא אנטי-מפלגתית באופן מהותי.

עם זאת קיים גם סיכוי מסוים לבניית כוח פוליטי אזרחי עד כדי שינוי האיזון הבין מפלגתי. כוח זה ייבנה על-ידי תרגום המחאה והאכזבה למעורבות אזרחית באמצעות הקמת מסגרות מקומיות ואיחודם לתנועה כלל-ארצית. נבחרי תנועת האזרחים ייצגו את צרכי שולחיהם וייבחרו על נושאים כמו רמת הרפואה, דיור בר-השגה, הקטנת פערים ואיזונים בין מרכז לפריפריה. פעיליה ותומכיה של תנועת האזרחים יבואו מכל הקבוצות והעדות. האם נזכה לראות ב"וגר חרדי עם חילוני ויהודי עם ערבי ירבץ", רק כדי שיהיה קצת יותר טוב בארץ הזאת?