אין ספק ש
שמעון פרס כנשיא ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא ייצוגי, מנומס, הוא מתלבש יפה, יש לו המון חברים והוא יודע מהו תפקידו האמיתי של נשיא במדינת ישראל - חמלה; הזדהות עם העם.
פעמים רבות עלתה השאלה לשם מה יש צורך בנשיא במדינת ישראל? הרי יש לנו רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות שופטת. אז מה בעצם עושה הנשיא? למה צריך אותו? זהו הרי תפקיד ייצוגי בלבד של כבוד. כבוד שעולה הרבה כסף למדינה.
הסמכות היחידה של הנשיא, כך למדנו בשיעורי אזרחות, היא הענקת חנינה. זהו. אבל האמת היא שזוהי סמכות מיוחדת וחשובה מאוד. וזה מה שמלמד אותנו מהו באמת תפקידו של נשיא במדינת ישראל ולמה זה נחוץ לנו. הרשות החומלת - מול עוולות חברתיות, מול מצוקות אישיות וכלכליות. הנשיא צריך להאזין לעם, לחזק ולתמוך.
ומה אכפת לו? הוא זה שמחוקק? הוא זה שפותח את האוצרות של המדינה? אז למה לא להיות טוב ומטיב בתגובותיו? שמעון פרס מסכים עם העם שמחירי החלב מוגזמים. "במשך שנים רבות היינו מדינה חלב ודבש ומאז הפכנו למדינת קוטג'". פרס גם קיבל את מפגיני מחאת הדיור ושיבח אותם על ההפגנה התרבותית. "מאוד אהבתי את האופן התרבותי שאתם מתנהלים – ללא אלימות, ללא השתלחויות, זה כבוד לדמוקרטיה", אמר. אלו דברים יפים ומחזקים. והוסיף: "עכשיו צריך לתקן את הוצאות המדינה, לחלק את ההוצאות באופן שונה שיענה על הצרכים של המדינה ושלכם".
ולמה לא? זה עולה לו כסף? זה עולה לו בהחלטות? והרי מישהו מהממשל צריך לעודד ולחזק, וכאן מגיע תפקידו האמיתי של הנשיא - לייצג את העם.
ואז אני נזכרת בנשיא אחר בתקופה אפלה בתולדות עם ישראל. כשיצאה הגזירה לפנות אלפי תושבים מבתיהם. זה היה לפני שש שנים. גירוש יהודים על-ידי יהודים. גברים, נשים וטף. ניתוקם מחיים יפים ופשוטים, חיי עמל וחסד. גם אז היו הפגנות בתל אביב. בעד הגירוש. אבל היו גם הפגנות אחרות. של המפונים ושל הימין בכלל. אז בחר הנשיא שהיה,
משה קצב, לשמוע רק את המפגינים מתל אביב, לגעור במפונים ולהטיף להם, להסביר כי מה לעשות, והנה העם בתל אביב השמיע את קולו. כאילו אין עם אחר במדינה.
וכאן הייתה טעותו של קצב. היה עליו להזדהות עם המפונים. היה עליו לחזקם, לתמוך, לעודד. להצטער בשבילם. לחבק ולנחם. מה אכפת לו? הוא הרי לא היה אישיות פוליטית. מה אכפת לו לתמוך? מה אכפת לו להראות קצת חמלה? וכאן עולה השאלה הגדולה: מה היה עושה במקומו שמעון פרס? מה באמת יעשה שמעון פרס בפינויים הבאים, אם יהיו, חלילה? האם יפרגן וישבח את הפגנות "העם" בתל אביב, או ינסה לחזק את רוחם של המפונים?
וזוהי השאלה הגדולה. וזוהי החמלה האמיתית. כי מה אכפת לו לרחם? הוא לא זה שמוציא את הכסף, הוא לא זה שמנהל ומחליט כשיש משא-ומתן מדיני. חמלה. זה כל הסיפור!
