מה, בעצם, קרה הקיץ?

בחדשים מרס, אפריל ומאי 2011 היו הישראלים מרוצים מחייהם. אתר nrg קבע (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כי שיעור המרוצים הוא 68 אחוז, ynet מצא כי הוא עומד על 63 אחוז, ואילו כלכליסט מ-25 במאי אמר ש-72 אחוז מן הישראלים מוצאים כי החיים בארץ יפים. גם מדד הביטחון החברתי של מכון טאוב, מכון המחקר החברתי האמין ביותר בישראל, הצביע על שביעות רצון של תושבי ישראל מעצמם ומארצם.

לא היה צריך להיות פרופסור למדעי החברה כדי לראות מה קורה. בכל רחוב בשכונות עירוניות נשמעו קידוחי המשפצים; הייתה צפיפות בסוכנויות למכירת מכוניות חדשות או מכוניות בנות שנה-שנתיים מליסינג והן נמכרו כמו מלפפונים; המחלקות לניתוחים פלסטיים בקופות החולים ובמרפאות הפרטיות היו עמוסות בתורים של נשים וגברים מכל הגילים ומכל הישובים בארץ; מספר הישראלים שהחליפו את שיניהם גדל בבת אחת, ובכל מקום ראית חיוכים בוהקים טריים, שגם ברד פיט ואנג'לינה ג'ולי לא היו מתביישים בהם; מגרשי הטניס דיווחו על סוג של לקוחות שלא נראו בעבר: נשים מבוגרות מחולון ומבת-ים, והספורט הלבן התחיל להיראות כספורט עממי; סוכני הנסיעות הזיעו, ולפעמים אפילו טרקו טלפונים מרוב לחץ, כדי לספק כרטיסי טיסה למיליון ו-300 אלף ישראלים שהתכוננו לצאת לחופשת הקיץ שלהם בחו"ל.

לדעת שהצדיקו את המשכורת

ובדיוק אז, ברגע האחרון לפני החופשה, נפלה על ישראל הבומבה הגדולה: החתונה של תשובה. ביתר דיוק, החתונה של הילד של תשובה, אלעד, שנשא למזל טוב את בח"ל רוני היימן. שטח עצום בלב יער בן שמן נסגר לכניסת הציבור, ובמשך חודש ימים יישרו דחפורים ענקיים את הקרקע וחברת הפקות הקימה עיר תענוגות סגורה, שנראתה מרחוק כמו פטה מורגנה לבנה. היו שם ביתני קייטרינג גדולים ואוהלי הסבה גדולים שהיו גורמים נחת למועמר קדאפי, גם הוא איש אנרגיה כמו האבא של החתן. נברשות נתלו על עמודים גבוהים והפיצו על סביבן אור יקרות שמשך מיליוני חרקים מכל האזור, מזרקה גדולה השמיעה קול פכפוך נעים, ולקראת התקדש החג, ב-31 במאי, התחילו להגיע למקום כמויות דמיוניות של משקאות יוקרתיים ומזון משובח מהקייטרינג של מגי וטולי וממטבחו של השף אביב משה. בחוץ, לפני השערים, חיכה גדוד של מאבטחים בווסטים ובפפיונים אדומים שהתחילו להחנות את מכוניות הפורשה, היגואר, המזראטי והלמבורגיני של האורחים. כאן חייבים לומר את האמת: מבין 1700 האורחים היו גם אנשים מבוגרים יותר שהגיעו במכוניות פחות סקסיות: לינקולן, קדילאק ואפילו מרצדס (מכונית שהביאה פה ושם לידי הרמת גבה ומלמול מזלזל: "אוטו של קצבים").

עשרות עיתונאים וצלמים שנכלאו במכלאה מחוץ לשערים צפו במצעד של 1700 עשירים ופוליטיקאים שנחלצו מן הרכבים וצעדו בעיקום מותניים על השטיח הירוק. הערב החם לא התאים לאיפור הכבד של שרי אריסון, גליה מאור ושאר נשים מפורסמות, והן נראו כמו דמויות מסרטיו המוקדמים של פליני. הכתבים ניסו לשאול אותן מה רשום בצ'קים שהן מביאות לחתן ולכלה, ועל כך חשפה גליה מאור את שיניה והודיעה בקול עבה, כי בשום אופן לא תגלה את הסכום (צריך לומר שהחתן והכלה תרמו לצדקה את השיקים שקיבלו). רבים מן הטייקונים הגברים, מהם שהגיעו במיוחד לכמה שעות היישר מלוס אנג'לס, נראו בלוויית נשים צעירות מהם בהרבה, מהן דוגמניות ידועות בשנות העשרים לחייהן. כתבת חיננית, דוגמנית בעצמה, ניסתה לראיין אותן בקצרה, אך הן חמקו במהירות פנימה וגרמו לה לשלוח קללות עסיסיות אל גבן המחוטב. החלק המרשים יותר בתהלוכה היה מצעד הפוליטיקאים. רבים מבין שרי הממשלה הגיעו, גם אם היה עליהם לבטל לצורך זה פגישות מדיניות. היו שם חברי כנסת רבים, בעיקר מתנגדי ששינסקי, עורכי דין מן השורה הראשונה המייצגים באישיותם את התלכדות הפוליטיקה עם ההון (מהם כאלה המעורבים תמיד במשא-ומתן להרכבת הקואליציה ומסוגלים לייצג בו-זמנית מפלגות היושבות משני צידי השולחן). כמעט איש מן המוזמנים (חוץ ממשפחת עופר) לא העז לא לבוא. כולם כולם היו כאן פיזית, כל האלפיון וכל סגל א', מוכנים נפשית לטקס ה"בצ'ה די מאנו", נשיקת היד (הפיגורטיבית כמובן).

למחרת, ב-1 ביוני, כאשר בישרו הטלוויזיה ואתרי האינטרנט לעם היושב בציון את מחיר האיוונט (שבעה מיליון שקל, או "שבע דירות במודיעין" כדברי נהג מונית אחד), את הופעתם של ריטה (מאה אלף שקל), פול אנקה ודיוויד ברוזה, ואת עושר האוכל והמשקאות - נתקף הציבור בתסכול. הישראלים המבויישים הבינו כי שום דבר כבר לא יעזור להם, שגם עם המזדה 3 מהליסינג ועם השיניים החדשות מקופת חולים, הם יישארו לנצח אותם אורחי חתונות שנשאלים אם הם רוצים קבבונים בטחינה או רבע עוף מספר שתיים, שמקנחים בקרם בווריה פארווה ולוקחים איתם הביתה את סידורי הפרחים.

החתונה של תשובה הותירה את הישראלים מלאים קנאה חסרת תכלה, ואנשי האגיטפרופ המקצועיים של השמאל האנטי-ציוני זיהו את ההזדמנות שלהם. הם ידעו: כשהעם מרגיש את עצמו עלוב, זה הזמן להוציא אותו לרחוב. "אבל הפעם", אמרו השמאלנים המקצוענים לעצמם, "הפעם צריך לעבוד עם שכל. צריך לתדרך את האנרכיסטים הצעירים, את נערי חד"ש ואת הנערות מצביעות בל"ד לעשות עבודה מתוחכמת קצת יותר ממה שעשתה פעם ויקי קנפו. צריך להיות זהירים, מאופקים, ורק כשהמוני צעירים נאיבים ייצאו בעקבות האנרכיסטים שלנו לרחוב - רק אז נוכל אנחנו לשבת אחורה בכורסאות שלנו מתחת לתמונה של צ'ה גווארה, ולדעת שהצדקנו את המשכורת".

זה, בעצם, מה שקרה הקיץ.