בית משפט השלום בנצרת זיכה (ב', 24.1.05) את יאסרה בכרי, בת 30 מהכפר בענה שבגליל, מאשמת "אי מניעת פשע" לאחר שירדה מהאוטובוס בו בוצע פיגוע בצומת מירון באוגוסט 2002, לאחר שהוזהרה על-ידי המחבל המתאבד שזיהה אותה. בית המשפט קבע, כי בכרי "לא ידעה ולא האמינה כי עסקינן במחבל-מתאבד שמתכוון לבצע פיגוע תופת".

נשיא בית המשפט, השופט תאופיק כתילי, כתב בהחלטתו: "נחה דעתי כי הנאשמת לא ידעה ידיעה ברורה, נקיה וממשית ולא האמינה כי אותו אדם - שבדיעבד הסתבר שהוא מחבל מתאבד - אכן זמם לבצע פיגוע תופת. שוכנעתי, כי עלו במוחה של הנאשמת מחשבות שונות וכי האפשרות שבמחבל עסקינן היתה בהחלט נוכחת בתודעתה. ברם, החשד שקינן בלבה של הנאשמת לא עבר 'אבולוציה משפטית' ולא הזדקר כ-'ידיעה'".

ח"כ ברכה: השב"כ מפברק האשמות נגד הערבים והשמאל

עו"ד מירית שטרן מפרקליטות מחוז הצפון אמרה בתגובה, כי האפשרות שבכרי תזוכה נלקחה בחשבון וכי לאחר שיבחנו את הכרעת הדין יחליטו אם לערער עליה. ח"כ מוחמד ברכה אמר בתגובה לזיכוי, כי "השב"כ הפך עצמו לבית חרושת לפיברוק האשמות נגד הערבים ואנשי השמאל. מי שהשתתפו בגל ההסתה שליווה את משפט בכרי צריכים להתנצל".

במרכז מוסאוא לזכויות המיעוט הערבי אמרו בתגובה, כי "זו סטירת לחי שנייה אותה מקבלים הפרקליטות והשב"כ בעשרת הימים האחרונים". לדברי מנכ"ל המרכז, ג'עפר פרח, "העליהום על האזרחים הערביים והנהגתם ניזון רק מגורמים פוליטיים בפרקליטות ובשב"כ".

המחבל יושב ליד בכרי באוטובוס

בפיגוע באוטובוס בקו 361 נרצחו 9 בני אדם ונפצעו כ-50 אחרים. המחבל-המתאבד ג'יהאד חמדי, פלשתיני שהגיע לישראל לפני
כשלוש וחצי שנים מירדן והשתקע כמעט באופן קבוע בכפר בענה, הכיר בכפר את בני משפחת בכרי. הוא קיבל סיוע מהם והם הורשעו בעבירות שונות [ראו קישורים].

בכתב האישום נטען, כי בכרי שהיתה אז סטודנטית במכללת צפת, עלתה לאוטובוס בדרכה למכללה והתיישבה מאחורי הדלת האחורית. כמה תחנות לאחר מכן, עלתה חברתה סאמיה אסדי. אחריהן עלה המחבל המתאבד חמדי, שהתיישב ליד בכרי. היא לא הכירה אותו, אולם הוא זיהה אותה כקרובת משפחה של סייעניו מהכפר.

"תרדי מהאוטובוס, משהו לא טוב הולך להיות"

המחבל אמר לבכרי פעמיים בערבית "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס". לשאלתה מה כוונתו, אמר לה פעם נוספת שתרד מהאוטובוס וכי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". בכרי, אשר חששה מהאפשרות שמדובר במחבל המתכנן לבצע פיגוע, קראה לחברתה סאמיה וביקשה ממנה כי תרד עמה. סאמיה שאלה לפשר הבקשה והנאשמת ענתה שהיא מפחדת. השתיים סימנו לנהג לעצור, הוא עצר והן ירדו מהאוטובוס "בצומת שבע".

עם ירידתן מהאוטובוס, הסבירה בכרי לסאמיה שאדם אמר לה לרדת מהאוטובוס וכי היא מפחדת. סאמיה השיבה, כי מדובר ב"שטויות" אך בכרי ענתה לה כי "האדם צריך להיות זהיר". הן המתינו כמה דקות ואז עלו על מונית שירות לצפת. במהלך הנסיעה, אמרה בכרי שהיא חוששת לגורל חברותיה ללימודים שנותרו באוטובוס. בערך בצומת מירון, עקפה המונית את האוטובוס שעצר להעלות נוסעים וכמאה מטר אחר כך הפעיל המחבל את מטען החבלה.

בכתב האישום נטען, כי השתיים נסעו במונית במהלך 20 דקות כאשר האוטובוס מצוי במרחק ראיה מהן. בכל אותו זמן, לא נקטה הנאשמת באמצעי כלשהו כדי לנסות ולמנוע את הפיגוע העתיד להתרחש או להקטין את נזקו, לרבות פניה באמצעות הטלפון הסלולרי שברשותה או זה שברשות נהג המונית - למשטרה, או אזהרה של נוסעים שעלו לאוטובוס לאחר ירידתה ממנו.

יאסרה בכרי, שיוצגה על-ידי עו"ד אביגדור פלדמן, הודתה בעובדות כתב האישום, למעט המשפט "אשר חששה מן האפשרות כי מדובר במחבל המתכנן לבצע פיגוע" וטענה כי לא ידעה ולא העריכה שעלול להתבצע פיגוע. בנוסף, היא כפרה בסעיף האחרון, שייחס לה ידיעה שהמחבל זומם מעשה פשע.

המחלוקת: האם בכרי "ידעה" על כוונתו של המחבל

הנשיא כתילי ציין בהחלטתו, כי "המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה באשר לקיומו של יסוד 'הידיעה' הנדרש לשכלול עבירת אי מניעת פשע". נזכיר, כי סעיף 262 לחוק העונשין הוא בעייתי ביותר, והתפרסם בעיקר במשפטה השנוי במחלוקת של מרגלית הר-שפי, שהורשעה בכך שלא נקטה אמצעים סבירים למנוע את רצח יצחק רבין למרות שידעה כביכול על מזימתו של יגאל עמיר. הסעיף קובע, כי "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט אמצעים סבירים למנוע את עשייתו או השלמתו, דינו מאסר שנתיים".

השופט כתילי הסתמך בהחלטתו בעיקר על הנאמר בפסק הדין בעניינה של הר-שפי, בו נקבע כי "'הידיעה' הנדרשת לשכלול עבירת אי מניעת פשע הינה מודעות בפועל לטיב ההתנהגות ולנסיבות ולעניין זה, אין די בהסתפקות בתחליף מודעות – עצימת עיניים". עוד נקבע שם, כי הידיעה שפלוני זומם לבצע פשע חייבת להיות ידיעה 'ממשית' ולא ידיעה הנסמכת על קטעי שמועות והשערות, וכי צריך שה'ידיעה' תתייחס לסכנה 'ממשית'. "יוצא איפוא", ציין כתילי, "שבית המשפט העליון פירש את יסוד הידיעה כידיעה ממשית וברורה מהולה באמונה כי פלוני זומם לבצע פשע".

בית המשפט קבע, כי עדותה של בכרי במשטרה, אותה מסרה מיוזמתה כמה שעות לאחר הפיגוע, וכן עדותה בבית המשפט, היא אמינה, "ספונטנית ואמיתית... בהירה וקונסיסטנטית ואותות האמת ניכרו מדבריה".

בכרי לא "ידעה" כמו שהר-שפי "ידעה"

"הנאשמת", קבע השופט כתילי, "לא היתה יכולה לדעת אילו מחשבות התרוצצו במוחו של אותו אדם ואיזה מזימות רקח הוא בליבו - על מחשבותיו ותוכניותיו יכלה היא ללמוד רק מאותם גילויים שהוא בחר להחצין".

אמנם, קבע השופט, "תושבי המדינה יכולים לשער מהם הדברים 'הלא טובים' [כלשון המחבל] שיכולים לקרות באוטובוסים, אך מצד שני, עד אותו בוקר, התופת לא הגיעה לאזור הצפון ופיגועי ההתאבדות עבור תושבי הצפון, נתפסו כדבר רחוק מהוויותיהם היומיומיות, דבר שקוראים עליו בעיתונים ורואים במהדורות החדשות בטלוויזיה".

התביעה טענה, שגם לפני רצח רבין איש לא העלה במוחו תסריט כזה. השופט הסביר מה ההבדל: "ידיעתה של הר שפי הורכבה מפסיפס של נתונים אשר הצטברו בזמן ממושך שחיבורן שיקף תמונה עובדתית ברורה ונקיה, כי עמיר עומד לרצוח את ראש הממשלה רבין. הגילויים החיצוניים שנזדקרו לעיני הר שפי היו ברורים, רבים וכבדי משקל".

[ת.פ. 3371/02]