אולי זה יישמע מוזר, אך שימור המחאה מותנה דווקא בפירוק האוהלים, אשר מהווים את סמל המאבק. פירוק המאהלים באופן מסודר, יחזיר את הכוח למחאה, אשר תנותב כל פעם לערוץ אחר.
המאהלים כיום אומנם מסודרים ונקיים, אך הם מתחילים לאבד מזוהרם, ואסור שייכנסו לתודעה בתור דבר יפה שגסס לאיטו. ראשי המאבק חייבים לפרק
מיוזמתם את המאהלים ולהחליט כל פעם מחדש על מחאה אחרת.
ראשי המאבק חייבים להחזיר אליהם את תשומת הלב הציבורית ולא לתת לתקשורת לסקר מאהלים עזובים ונטושים ואנשים עייפים. דווקא פירוק מרצון ישיב הרבה כוח למאבק זה, שחייב להיות מנותב כל פעם לערוץ אחר ולהפתעה אחרת, ושרק כך ישומר בתודעה הציבורית והתקשורתית כדבר חי ולא כמאבק דועך וגוסס.
גם פירוק המאהל יכול להיעשות בדרך של תמיכה ו/או הפגנה מאורגנת, למשל כמו תהלוכה רבת-משתתפים, כל פעם בעיר אחרת אשר הקימה מאהל, ובסיומה פירוק המאהל המקומי בטקס רב-משתתפים. הכלל הוא לקחת את היוזמה ולשמר את אש התמיד לזמן ממושך, כאשר היוזמה תהיה תמיד אצל ראשי המאבק.
מנגד, בואו ונחשוב על החלופות האחרות:
- הישארות במקום - על ציר הזמן גוברים הנטישה וחוסר העניין בציבור.
- הרצון בשינוי - הציבור מחפש עניין והתחדשות.
- מצב ביטחוני - עלול לפגוע באהדה.
- חגים - החגים מקטינים בכל מקרה את מידת ההיענות לשהייה במאהל.
- תחילת הלימודים - פוגעת ומדללת באופן טבעי את הימצאות הסטודנטים.
מסקנה: יש להתקפל ולהסיט את המאבק לאפיקים אחרים תוך לקיחת יוזמה ולא לתת לעסק לדעוך ולהתמוסס במוות איטי, אשר תוצאותיו יהיו הרות אסון לחברה הישראלית להרבה שנים קדימה.
טוב יעשו ראשי המאבק אם ימציאו לו"ז מסודר ותוכנית פעילות לחודש-חודשיים הבאים, כמו: עצרות פירוק מסודרות, תהלוכות לפידים, הקמת מאהלים חדשים במקומות כמו פארק הירקון, צעדות, עצרות המוניות, עצרת טרכטנברג, הפגנות מול בתים של אישים מרכזיים כולל טייקונים, ועוד הפתעות, כאשר תמיד יש לשמר את היוזמה ואת האקטיביזם אשר אפיין מחאה נדירה זו כבר מימיה הראשונים.
