רבנים עם רגש נחיתות

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו,יח) - הורשת הארץ
"כי תעשה הישר בעיני ה'" (יב,כה) - איסור דם
"כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'" (יב,כח) - קרבנות
"לעשות הישר בעיני ה' אלקיך" (יג,יט) - עיר הנדחת
"כי תעשה הישר בעיני ה'" (כא,ט) - עגלה ערופה

חמש פעמים מופיע בתורה הצו 'לעשות הישר והטוב', וכולן בספר דברים כמצוטט לעיל. הראשונה בפרשת ואתחנן, שלוש בפרשתנו והחמישית בשבוע הבא. מן הפסוק הראשון למדו בהלכה חיוב להתנהג "לפנים משורת הדין" ו"כופין על מידת סדום" (ב"מ טז,ב; קח,א; רמב"ם שכנים יב,ה ועוד). פשט הפסוק נדרש לצו החברתי שהוא מעבר לחיובי מצוות התורה. בימינו מכנים זאת 'המוסר הטבעי', ובלשון העכשווית; 'צדק חברתי'.

רבני הלקאה עצמית

יש רבנים הרואים עצמם 'נביאי המוסר הטבעי', 'רבנים חברתיים', והאג'נדה המרכזית שלהם היא מחאה נגד עוולות חברתיות ועידוד מאבקים חברתיים צודקים. עד כאן רצוי וראוי ונעים ומקובל וטוב ויפה. מה שלא יפה בעיני, ואפילו מכוער, היא 'ההלקאה העצמית' שחלק מדוברים אלו סיגלו לעצמם. ומרגלא בפיהם: הציבור הדתי-לאומי שקוע באתגרים לאומיים ואינו נותן דעתו למצוקות חברתיות. וכמובן, המלקים מתוגמלים מיד בעיטור תקשורתי גבוה.

ראש בית מדרש לצדק חברתי השים עצמו ב'סופשבוע' כשופרו של ירמיהו הנביא והשליך בוץ לעבר סביבתו הקרובה: "סוגיית הצדק החברתי בציבור הדתי זקוקה לניעור משמעותי. אנחנו ציבור שעוסק בהרבה אידיאלים, משימות התנדבותיות ורוח חלוצית, אבל כל אלו לא מגיעים לסוגיית הצדק החברתי, כי משהו במנגנון של הציבור הדתי לאומי מכוון לקהילה ולא למדינה... סל בריאות, מערכת חינוך שיויונית, אחריות כללית (=הציבור הדתי לאומי) בכלל לא יודע איך ומה לעשות עם זה. (ציבור זה) יושב בבית הכנסת ומדבר כל הזמן רוע על זה שפתאום יש המון עובדים זרים לא יהודים שמציפים את המדינה..."

הבנתם את זה? הציבור 'שלנו' עסוק בקהילתיות ואילו 'שכבות הביניים' הלחוצות להיטיב את רמת חייהן, ועמהן 'אנשי הרוח' שהופיעו ערב-ערב על במת להקת המחאה (כגון מרגול וחבריה?) הם נושאי דגל הציבור והמדינה. הם האיכפתניקים הלאומיים ואנחנו המזדנבים הגלותיים ("עד שקמתי ירמיהו"). אין צורך להאריך בכזבי פיסקה זו, ובגודש ההלקאה העצמית שלקה בה אותה רב דובר צדק ולא דובר מישרים. בשם ה'צדק החברתי', אשר גם הציבור הדתי זכאי לו, אני קורא לדובר לחזור בו בפומבי. בית מדרש לצדק חברתי, לא יכון על ברכי התרפסות תקשורתית והלקאה מחנאית מסוג זה.

חברתיות כלפי נכרים?

אכן, אני מודה, ואפילו גאה בכך, שהצדק החברתי שלי מקנה עדיפות לבני עמי על פני נכרים. דוקא מתוך מבט של מדינה יהודית, ולא של קהילה גלותית, אני מבחין בין הומאניות אישית כלפי נכרים ובין סוגיית מעמד הנכרי במדינה היהודית. אזרחות לעובדים זרים, קליטת פליטי סודן, השכרת דירות לנכרים בשכונות יהודיות, הדרת נכרים מאדמות הקרן הקיימת וכיו"ב, סוגיות אלו נבחנות אצלי במבט של אחריות למדינה היהודית ולא במשקפת של אינדיבידואליזם או גלובאליזם.

והנה ההפתעה: בכל הפסוקים המצוטטים בראש המדור, בדבר עשיית הטוב והישר, שהם-הם המקור בתורתנו לדרישות מוסריות, בכולם הנוסחה היא "הטוב והישר בעיני ה'", ולא בעיני בשר ודם. וכולם, ממש כולם, לא נאמרו בתורה בהקשר החברתי, אלא במהופך, בהקשר שבו לכאורה 'המוסר הטבעי' מתנגד לצו התורה, ו"הישר בעיני ה'" לא תמיד נחשב גם כישר וטוב בעיני בשר ודם. הפסוקים עוסקים בהורשת הארץ וסילוק שבעת העממים ממנה; בעשיית דין באנשי עיר הנידחת חפים; בטקס אנטי-הומאני של עריפת עגלה ובהקרבת קרבנות ודיני שחיטה שאינם הומאניים בעיני 'תנו לחיות לחיות'. דומה כי נושאים אלו מנוגדים ל'מוסר הטבעי' של בית המדרש ההומאני, אך הם "הטוב והישר בעיני ה'".

התנגשות בין חברתיות ללאומיות

ושוב הגענו לסלע המחלוקת אשר אליו כוונו מילותיי בכמה מרשימותיי האחרונות; האם חברתיות יכולה להלך שלובת זרוע עם לאומיות? אני סבור שכן, ואפילו בטוח בכך אם לוקחים בחשבון את ברכת 'המבדיל בין ישראל לעמים'. הנוסחה שלי היא הומאניטאריות גם לנכרים (שאינם עוינים), אך תוך היפרדות.

אני רק מקוה (ולגמרי לא בטוח) כי רבני הצדק החברתי מסכימים כי לפחות כלפי האויב וסביבתו צריך לנהוג 'במלחמה כמו במלחמה'. אני מקוה ומאמין שרבני הצדק החברתי אינם מגוננים על 'חפים מפשע' הנמצאים בסביבת מפגעים ו'רק' מסייעים להם בברכת הדרך, ב'אספקת מים ומזון' ובתרועות מראש כל גג. ואם גם כלפיהם מופעל 'המוסר הטבעי' אזי תהום פעורה בין בית מדרשי לבית מדרשם.