"העם דורש צדק חברתי" - צעקו המפגינים בשדרות רוטשילד.
"העם רוצה דיור בר-השגה" - החזיקו אחריהם אנשים בכיכרות.
"העם רוצה להיות מסוגל לממן את גידול ילדיו" - טענו ברחובות.
קריאות אלו ועוד אחרות נשמעות בעוז, ולא בפעם הראשונה, ברחבי ארצנו. רובן ככולן מציפות מצב קיים לפיו שכבת אוכלוסייה גדולה, זו המכונה "שכבת הביניים" מצויה במצב מתמשך ההולך ומחמיר של קושי להגיע לסוף החודש מבלי להגדיל את חובה לבנק.
להזכירנו, מדובר באוכלוסייה גדולה, ברובה איכותית וכזו התורמת רבות למדינה בתחומי הביטחון, החברה, הכלכלה ומה לא. זו אותה אוכלוסייה שמשך השנים החולפות, עם גבור מצוקתם הכלכלית, ישבה בימי ששי בסלון הבית עם החברים והאחד סיפר לשני כמה קשה ולמה הממשלה לא בסדר ומה צריך לעשות ראש הממשלה או שר האוצר או כל שר אחר מבין הכמות הגדולה של השרים היושבים בממשלתנו.
אבל הפעם אולי, ורק אולי, השתנו הדברים. תמה ההבלגה ומאות אלפים יצאו לרחובות בקריאה לשינוי, אותו שינוי המכונה "צדק חברתי".
יבוא מי שיטען כי מי שלא "גומר את החודש" זה אותו אדם שפשוט מוציא יותר כסף מאשר הוא מרוויח ועל מנת לפתור את הבעיה, בהנחה שאינו יכול להשפיע על צד ההכנסות, בוודאי בטווח קצר, עליו פשוט לקצץ בהוצאות. זה בסה"כ נורא פשוט - נוציא פחות ממה שאנחנו מרוויחים - תקטן משיכת היתר שלנו בבנק. נתנהל הפוך - נגדיל את משיכת היתר בבנק - הוא "האוברדרפט" הידוע. כנראה שחשבונאית זה נכון אבל מעשית הסיפור שונה. נכון שפעם לצאת למסעדה היה אירוע חד שנתי, באיזה יום הולדת חשובה או אירוע חשוב אחר אך מה לעשות - זמנים השתנו. היום זה כבר לא מותרות. נכון שפעם לנסוע לחו"ל היה לעשירים בלבד - היום זה כבר לא כך ובצורת החיים הקיימת, זה אינו מוגדר כלוקסוס. נכון שפעם קנו לתינוק עגלת תינוק במחיר סביר אך ההיצע היה דל. בחרו אז באחת מבין 3 סוגי עגלות ובזה נגמר הסיפור אך מה לעשות - היום אנו חשופים במידיה לעשרות או יותר סוגי עגלות תינוק - עד גיל שנה; מגיל שנה ועד גיל ושבוע עוד 6 שעות וכך הלאה.
אם נבין שהזמנים השתנו ומה שנחשב למותרות לפני 30 שנה הפך להיות מקובל ושכיח כיום, נבין כי אכן יש בעיה. אם העלייה בהכנסות לא תהא דומה לעליה ברמת ההוצאות, הדרישה לצדק חברתי, דרישה מתוך מצוקה אמיתית, רק תגבר.
וכאן נעשתה טעות על-ידי מנהיגי ההפגנות.
הממשלה פנתה למפגינים בשאלה: "אז מה אתם רוצים?". בתשובה, החלו מנהיגי המפגינים בהכנת רשימת דרישות כאילו המדובר במו"מ בין בעל מפעל לנציגות העובדים וזו אינה הדרך הנכונה.
המפגינים אינם מיומנים ואינם צריכים להיות מיומנים בהכנת תוכניות כלכליות. בשביל זה יש ממשלה. כל שעל המפגינים לעשות זה לוודא שהם הצליחו להבהיר לממשלה כי קיימת בעיה, שהבעיה אמיתית ועל הממשלה לפתור אותה או לפחות לצמצם אותה ככל האפשר וכמה שיותר מהר לפני שחבית חומר הנפץ תתפוצץ לכולנו בפנים.
אז יהיה מבחן ההצלחה של המפגינים לא כמה מדרישותיהם הושגו, כמה לא וכמה אולי יטופלו בעתיד כזה או אחר. מבחן ההצלחה יהיה האם ברמת חיים סבירה של מעמד ביניים במדינה מערבית מתוקנת מצליחים לגמור את החודש, אם-לאו.
תנו למי שאחראי עלינו לפתור את בעיותינו ורק וודאו כי הבין את המסר. באם מנהיגינו לא יצליחו בעבודתם, ננסה ממשלה אחרת. באם גם זו לא תצליח, ננסה שוב שלטון אחר עד שיקום כזה שיבין כי הפתרונות קיימים, לא כולם יקרים ועיקרם צריך להתבסס על סדרי עדיפויות אחרים מאלו שיש היום.
