אחוזים של דם יהודי

כשנכנסתי לבית הקהילה היהודית בלודג׳ ב-29.8.11 היה הרב שמחה קלר עסוק מאוד בהכנת טקס הזיכרון לשחרור גטו לודג', ולא יכול היה להתפנות לשוחח איתי. הגעתי עם מוניקה בתה של בת דודתי דנקה ואבי יצחק פיינגולד. רצינו לבקר את הפרק היהודי בלודג׳. מוניקה חיה חיים שהיא מורגלת בהם ומאמצת את מנהגי המקום ואף על-פי כן בדרך מוזרה ביקשה לבקר בבית הקהילה היהודית.

היא סיפרה לי שהייתה במקום ואף ביקשה להיות שייכת לקהילה היהודית. בדרך כלל המתבוללים מגיעים לבקש עזרה מן הקהילה בימים שקשה להם. מוניקה תמיד נעה בין דתות. בתחילה סרבו ואמרו לה שאינם זוכרים שהיו לבוריס פיינגולד דודי קרובים. היא לא התייאשה ופנתה לבית הקהילה בוורשה ומסרו לה שאפשר.

בפולין מאפשרים לכל מי שיש בו ניצוץ יהודי להשתייך לקהילה היהודית. הספקתי לומר לרב הקהילה שכתבתי שירים בעברית על בוריס, הבטחתי לשלוח אליו את הספר עם השירים. ביקשתי שיערכו לו טקס זיכרון במקום. ואני יודעת שדודי נפטר בתחילת חודש ספטמבר, כלומר הגענו לבקר בבית הקהילה ובבית הקברות סמוך ליום מותו.

בבית הקברות היהודי מצאנו נרגשים את שמעון והרב שמחה. הם הסתובבו בין נכבדי העיר ראש העירייה ונבחרי ציבור. תקשורת סיקרה את האירוע. הגיעו יהודים נסתרים ובכו. בטרם יצאנו מבית הקברות עצר אותו בחור עם כובע שכתוב עליו IDF. תמהוני למעשה.

'אצלם אתכם תמונה בלתי נשכחת' הוא אמר לנו והוציא מצלמה קטנה קצת מוזרה .לאחר הבטחה כל כך מרשימה. מסרתי לו כרטיס ביקור של מחלקה ראשונה והוא מסר לי איי מייל. לפני שנפרדנו לשלום הוא לא התאפק ופתח את חולצתו שנראֶה. מגן דויד מזהב נחבא בתוך חולצתו הצחורה. הוא לא היה היחיד שהסתובב בגאווה נסתרת בטקס הזיכרון בבית הקברות היהודי של לודג'.

הסתובב גם יהודי שסיפר לכל מי שהבין פולנית, שאמו היהודייה ילדה אותו לחייל גרמני בהיותה בת שבע עשרה בשנת 1943. המון צלמים וכתבי עיתונות התרוצצו בין המוזמנים. צילמו את ראש העירייה שהייתה אישה מטופחת, אנשים נוספים שלא זיהיתי. רק את שמחה ושמעון הצלחתי לזהות הולכים בגאווה בטקס הזיכרון. סיפורים, סיפורים אמרתי לעצמי. כל כך הרבה חומר יש עוד על מה לכתוב...

הקשר של מוניקה ליהדות היה יכול להיות מוצק יותר לו נישאה למי שאהב אותה בישראל, ובין הבחירות שלה היא בסופו של דבר בחרה להישאר בארץ הולדתה ולהמשיך את מה שהוריה בחרו עבורה. היא גם מבינה שאין אחוזים של יהודים. או שאתה יהודי במאה אחוזים או שאינך. וכך היא שואלת את שמעון בסרט שצילמתי. כמה יהודים הם באמת יהודים בפולין. ושמעון עונה את מה שהוא עונה וזו האמת. אין יהודים כמעט.

מוניקה נכדתו של בוריס פיינגולד עוזרת למצוא מסמכים יהודיים בארכיוני פולין, היא מנסה להתפרנס מניסיונות לשחזר שורשי העבר. ניתן להיעזר בה. האיי מייל שלה. Anat@vp.pl

חגגנו יום קודם טקס דתי קתולי. הסבתא הקתולית אמרה שהדם של ילדיה מעורב. רגינה ויאנק קרוב משפחה מצד בעלה של מוניקה ניסו להסביר לי הלכות שגויות בדבר אחוזי יהדות. יאנק שבא לטקס היה שיכור כשאמר לי, כשהוא מצביע על פרק היד המחבר את כף היד לאַמָּה וניסה להסביר לי משהו על מאה אחוזים בדמי. הוא לחץ על הדופק בפרק כף ידו ואמר משהו שנשמע לי כמאה אחוזים והצביע עלי. ושאלתי את רגינה למה כוונתו היא הסבירה לי מה זה חמישים אחוז.

הילדים שלה חמישים אחוזים מדמם מעורב בדם יהודי. זאת כיוון שאביהם הוא סבא בוריס פיינגולד. הלכות אחרות עממיות שלא היו ברורות לי התבררו. תפסתי גם מדוע מוניקה נעה בין הדתות. הסבתא רגינה מטעה אותם בהשערותיה. הילדים שלה לעולם ישאו בדמם שורשים יהודיים. וזה נכון. אחוזים של דם יהודי יהיו בהם והם ככל שימחקו את זהותם היהודית לעולם יישארו בעיניה בעלי אחוזי דם יהודי. רגינה שילדה ילדים לאב יהודי וגידלה אותם כקתולים לא מסוגלת להשתחרר מן התפיסה האנטישמית.

ניסיתי כל הביקור לברר מדוע בוריס פיינגולד דודי, התבטל בפני דודתי רגינה. לראשונה בחיי אני קוראת לה דודה לא הרגשתי שהיא דודה וזה מוזר, כי את בתה הקטנה דנקה, שנפטרה לפני כשנתיים, החשבתי כבת דודה. מוזר ביותר. הבנתי שהאהבה טרפה הכל כאשר נישאה רגינה לבוריס. הוא אהב אותה והקריב את דתו וחי חיים לא לו בעבור החיים שקמו לו בפולין. חמישה ילדים היא גידלה עמו. וגם ילדה נוספת את בת אחותה, לילה היא גידלה עם כל ילדיה. כלומר שישה ילדים גדלו בבית קטן.

יהודי נשאר יהודי. בוריס פיינגולד קבור בבית הקברות היהודי בלודג' ובתו הצעירה דנקה בבית הקברות הנוצרי שם. הבנתי שבסוף ימיו מצא בוריס נחמה בבית הכנסת ובבית הקהילה היהודית. בשנות חייו האחרונות הרגיש גאווה יהודית וחזר ליהדות. אישתו השנייה זושה גם הייתה גויה, והיא טענה כל הימים שהיא שומרת עליו מני אנטישמיות. להתפלל הוא התפלל ביהודית וחי את חייו כמו בן המקום. תערובת משונה של יהדות ומקומיות. יהודי נשאר יהודי.

אולי בפולין הקומוניסטית לא ייחסו חשיבות לדת ואולי היה זה כר נוח עבורו. החיים התנהלו על-פי דתה של רגינה. כששאלתי את מוניקה על טקס ההטבלה היא הזדרזה ותרצה לי את המהלך והסבירה לי, כי כדי לחיות כאן צריך להיות קתולים כמו שבארץ צריך להיות יהודים. כשיגדל הילד יוכל לבחור. האם באמת?

ואם לדבר על בחירה. כשביקרתי בבית הקהילה בלודג' פגשתי בשמעון זדומינסקי. בתחילה הסתייג ורץ אחרי הרב לצורך הסידורים. באיזה רגע נעצר ודיבר איתנו, דיבר בפתיחות ודיבר על הכל. על גר צדק בתוך בית הקהילה היהודית. הסתכלתי עליו טוב כשאמר שהוא גר צדק ומצא עצמו עוזר לרב שמחה קלר. פתאום רצה לי תמונה שלו בבגדים אחרים. זכרתי אותו בבגדים של חולין של פולני צעיר, גי׳נס וחולצה משובצת. זה היה באחד הביקורים הקודמים בפולין לקחנו אותו טרמפ ברכב של מוניקה.

כשנסע עימנו אז שאלנו אותו למעשיו בבית הקהילה. שאלנו אם הוא יהודי. ואז הוא אמר שהוא אוהב את המקום. אוהב את היהדות. כשביקרנו היום כעבור כשבע שנים הוא השלים תהליך גיור. אף התגורר כשנה בירושלים ולמד בישיבה . היום הוא לובש בגדים שחורים של יהודי דתי חרדי. מסתובב בגאווה בין יהודים. הלך הכי רחוק בבחירותיו.