דילמת האסיר

למעלה מחמש שנים ישב יעקב בכלא באשמת הריגה מתוך הגנה עצמית. עד גיל 36 היה קבלן בניין ובמקביל ניהל בניין של דירות להשכרה. מי שלא שילם לבעל הבניין את שכר הדירה, היה מקבל מיעקב דרישה לפינוי. וכך בסופו של דבר הוא גם מצא את דרכו לכלא. "האיש לא הסכים לצאת מהדירה", הוא מספר, "וכמה זמן אחר כך הוא הגיע אליי הביתה עם סכין ואיים לרצוח אותי. התלוננתי במשטרה, ואחרי שבוע קיבלתי מכתב שהתיק עומד להיסגר מחוסר עניין לציבור. עבר זמן, הוא שוב תקף אותי ושוב התלוננתי במשטרה, אבל לא הספקתי לקבל תשובה".

בין יעקב לדייר התפתח ויכוח על התשלום האחרון של שכר הדירה. הדייר הגיע לביתו של יעקב, וכשפתח את הדלת הנחית האיש על ראשו מכה במפתח צינורות. בידו השנייה אחז סכין. "חילצתי מהיד שלו את הסכין, ניסיתי להרגיע אותו ולא הצלחתי. לא יודע מה קרה הייתי בבלאק-אאוט, פעלתי ללא רגשות. נעצתי בו את הסכין, אין לי מושג כמה פעמים, ואיבדתי את ההכרה". כשהתעורר, מצא את עצמו אזוק למיטה בבית החולים. "אמרו לי שהדייר שהתקיף אותי מת, ומבחינתי פה התחיל הסיפור. אין לי עבר פלילי, אני לא עבריין. הייתי בקשר עמוק עם בחורה, והכול התפוצץ אחרי המקרה".

יעקב ישב בכלא חמש שנים ושלושה חודשים. בשנה הראשונה היה לדבריו בדיכאון. "לא יכולתי להירדם. הייתי חושב על מה שקרה בלי סוף. למרות שהיה מדובר בהגנה עצמית, המצפון העיק עליי".

למה נענשת אם זו הייתה הגנה עצמית?

"בגלל שנעצתי בו את הסכין כמה פעמים. לא הייתי מודע לזה. הכול קרה בשניות, זה לא היה בשליטה. נפצעתי בראש והיה חשש שיש לי אירוע מוחי. הכי קשה זה ששנה קודם למקרה חזרתי בתשובה ודווקא אז זה קרה". המפגש בבית המשפט עם אמו של הבחור שהרג לא נתן לו מנוח במשך תקופה ארוכה. "היא אישה מבוגרת שנשארה לבדה בארץ, והיא שאלה אותי שאלה פשוטה: 'למה הרגת אותו?'. אמרתי לה שלא הייתה לי ברירה, שהוא בא להרוג אותי, וזה היה או הוא או אני, ושאני ממש מצטער. אבל איזה הסבר אפשר לתת לאימא? לא ראיתי כעס בעיניים שלה. אבל הבעת הפנים שלה הלכה איתי עוד הרבה שנים אחר כך. היה לי יותר קל אם היא הייתה כועסת".

להוסטל הגיע יעקב לפני שמונה חודשים. "נמצאים בהוסטל תשעה חודשים, כמו הריון. אני קורא לזה להיוולד מחדש".

למה?

"כשנכנסתי לכלא כל החיים שלי השתנו; הביטחון העצמי, ההערכה העצמית. כל השנים האלו הייתי כאילו בהקפאה. המקרה קרה כשהייתי בן 36 ויצאתי מהכלא בגיל 44. הרבה שנים עברו, ואתה כבר לא אותו בן אדם. אתה לא מכיר את עצמך. ההוסטל עזר לי לחזור לעצמי. קיבלתי כאן הרבה כלים".

איזה לדוגמה?

"משמעת עצמית, שליטה עצמית. אלו דברים שמאוד חשובים פה. אתה מרגיש שנותנים לך גב. אחרי שאתה מסיים, זה כמו אבא ואימא לכל החיים".

זה מתאים לכולם?

"זה מתאים לכל מי שרוצה לעזור לעצמו. יש פה צוות מקצועי. אנשים חכמים ואתה מרגיש שיש מי שמכוון אותך ועוזר לך להשתפר".

"אנחנו כמעט התחנה האחרונה שלהם", אומרת דובי לוז, מנהלת הוסטל 'ירושלים'. "חלק מהאסירים שמגיעים אלינו התחילו טיפול בתוך הכלא, אבל אני לא מאמינה שאפשר לסיים בכלא תהליך של שינוי, כי השינוי הוא לא רק נפשי, הוא גם פיזי. מאוד קשה כשיוצאים לחופש לעמוד בפני כל הפיתויים שיש בחוץ, ובהוסטל אנחנו מציעים תפיסת עולם אחרת של התמודדות עם מטלות, קשיים ופיתויים. לא ניתן לסיים תהליך כזה בכלא, כי שם הם לא עומדים מול כל הפיתויים ומול עולם נורמטיבי שיש בו לחצי עבודה או לחצים אינטימיים".

מדובר בלחצים לא פשוטים למי שלא התרגל לחיות לפי חוקים וכללים ונורמות חברתיות בסיסיות.

"נכון, ולא כולם עומדים בהם. רק 50 אחוז מאלו שנכנסים להוסטלים מצליחים לסיים אותם. ומאלו שמצליחים לסיים, 80 אחוז מצליחים לקיים אורח חיים נורמטיבי לאורך זמן. מי שמצליח לעשות זאת מבטיח לעצמו שינוי אמיתי. מי שלא, חוזר לעוד סיבוב ועוד סיבוב. פה הם מקבלים הזדמנות לעשות שינוי אמיתי".

המקרה של אורן הוא בדיוק מקרה של מעגל פשע שנבע ממודל שלילי. אורן היה קורבן לתקיפה מינית שהפך לתוקפן בעצמו. הוא בן 28, יליד אחת הערים בצפון. כשהגיע העת להירשם ללימודים בחטיבת הביניים, ביקש מהוריו ללכת ללמוד בישיבה עם פנימייה. "ההורים שלי שמחו שאני עוזב את השכונה כי לא רצו שאתדרדר. לפני כן אף פעם לא הייתי מחוץ לבית. הייתי ילד, עוד לא בן 13, והיה לי קצת קשה בהתחלה בגלל הניתוק מהמשפחה". זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים עזב את הישיבה וחזר לביתו, אבל הרב שלו הגיע להוריו ושכנע אותו לחזור. "באחד הלילות, ילד בן 13 וחצי שהיה גדול ממני גם פיזית, ניצל את זה שהיינו לבד באותו לילה בחדר, ואנס אותי. הייתי בהלם ולא הבנתי מה קורה לי. זאת הייתה הפעם הראשונה. בפעם השנייה עוד התנגדתי, אבל אחר כך זה הפך לחלק משגרה".

מישהו ידע על כך חוץ מכם?

"אף אחד לא ידע. לא התלמידים, לא המדריכים ולא ההנהלה".

את הבן שלך תשלח לפנימייה?

"לא! לימוד תורה אפשרי בכל מקום, ויש היום ישיבות אקסטרניות. בפנימייה גיליתי הרבה דברים. ודברים כאלו קורים בכמות אדירה. עצם זה שאתה פעם ראשונה בפנימייה, לבד רק עם בנים ומתקלחים ביחד וישנים ביחד ונמצאים ביחד כל היום זו כבר בעיה. אני חושב שיש פגם גדול מאוד בנושא הזה, כי הדברים האלו קורים בכל הישיבות".

מאיפה אתה יודע?

"בגלל שהייתי חשוף לזה, אני יותר ער לכך מאנשים שלא השתתפו בדברים כאלה. צריך לחשוב שמונה פעמים לפני שמוציאים ילד לפנימייה. מספיק שאפילו שני אחוז נחשפים לדבר כזה והם לא מדברים ולא מוציאים, הם יכולים למצוא את עצמם במצב שלי".

אורן הפך בשלב מאוחר יותר למדריך בפנימייה. "הייתי איש צוות והכרתי ילד שזיהיתי אצלו מצוקה מסוימת. דרך המצוקה הזאת התחיל אצלי מה שנקרא עיוות מחשבה. עשיתי מניפולציות כדי לשכנע את הילד להתקרב אליי, על-ידי זה שאני מחבק אותו ואומר לו שיהיה בסדר, כי הוא התגעגע הביתה".

אורן מתאר לי תיאור קשה של מה שעשה לילד ואיך. ניכר שכיום, לאחר שהוא מבין את משמעות המעשים שלו, התיאורים קשים גם לו, אבל הוא לא מוותר ולא עושה לעצמו הנחות. חלק מתהליך השיקום שלו אינו נותן לו לעשות מניפולציות רגשיות שיאפשרו לו לחזור להתנהגותו הקודמת. "קשה לי היום", הוא אומר, "כי אני מבין מה הוא עבר ומה הוא עובר גם היום".

איך מגיעים למצב שעושים לחניך דברים קשים כאלו?

"זה לא קרה בפעם הראשונה. בכל פעם שהסתגרתי איתו ההתנהגות שלי הייתה קשה יותר, ואני כבר מרגיש שאני עושה דבר לא טוב ולאחר כל מעשה אני אומר לעצמי שזאת הפעם האחרונה, ובכל זאת אני חוזר לזה. זה כמו התמכרות".

לאחר כמה פעמים בחברת אורן, הילד המותקף נשבר, וכשיצא לשבת חופשית סיפר להוריו על ההתעללות. אורן נעצר. תחילה בחר להכחיש הכול, אך בהמשך הודה ונידון למאסר ממושך.

למה הכחשת?

"פחדתי מהחשיפה, פחדתי ממה שידברו. עד אז הייתי מאוד מוערך. סמכו עליי בכל מקום, אבל באותה פגיעה גיליתי כמה אני יכול להיות מפלצת".

איך הסתדרת בכלא?

"היו שם כל מיני סוגי עבריינים: על אונס, סמים, רצח, פשיעה מאורגנת ואלימות במשפחה. אבל הקב"ה עזר לי. כנראה שהוא נתן לי את המכה הזאת והכניס אותי לכלא כדי שאתעורר".

בכלא נכנס אורן לקבוצה של טיפול בעברייני מין. "הבנתי שם את הפגיעה החמורה שגרמתי לתמימות של הילד. הפגיעה בצלם האדם".

אחרי קרוב לשש שנים בכלא וטיפול ממושך, החליטה ועדת השחרורים לקצר את תקופת מאסרו בתנאי שיגיע להוסטל. אורן בחר בהוסטל של 'קרן התשובה', שהתאים לו מבחינה דתית. כבר שמונה חודשים שהוא שם. במהלך היום הוא עובד בסופרמרקט ומרוויח כסף. בשעות אחר-הצהריים הוא הקניין של ההוסטל, אחראי על הקניות והבישולים.

זה שמונה חודשים שדוד מתגורר בהוסטל ולומד להסתכל על העולם בעיניים אחרות, מזוויות שלא ידע על קיומן. בעידוד הצוות הוא שומר על קשר עם משפחתו ומגיע הביתה לחופשות. לכתחילה, הוא מודה, רצה להגיע להוסטל רק כדי להשתחרר מוקדם יותר מהכלא, אבל המקום, לדבריו, שינה את כל ראייתו.

איך זה שינה אותך?

"היום אני יודע מה זה לקום מוקדם בבוקר, מה זה לעמוד בזמנים, מה זה להתאפק. למדתי לחשוב לפני שאני מוציא משהו מהפה או לפני שאני עונה. למדתי לקחת אחריות. לפני כן חשבתי שאני כל-יכול. הנה התעסקתי בסמים והנה חזרתי בתשובה, אבל בתוכי הייתי מקולקל. לא ידעתי לקום לעבודה. במקום בשש, קמתי בעשר. תמיד חשבתי שאני צודק, בכל דבר. פה מלמדים אותי להתחשב בחברה שאני חי בתוכה. באתי ממקום בלי חוקים וגבולות ופתאום שמים לי גבול".

זה טוב?

"מאוד!"

למה?

"כי היום אני מרגיש ומתנהג כמו כל אדם נורמלי. כשאני יוצא לחופשה אני נוסע הביתה וממשיך להתנהג כמו בהוסטל. אני קם מוקדם, הולך לתפילות, הולך לעבוד ולא זרוק כל היום. תמיד הייתה לי תפישה שמי שמדבר איתי לא יפה חוטף מכות, והיום ההפך - אני מקשיב. אני יודע שלא כל מי שמדבר איתי מחפש לריב, אלא רק רוצה להגיד את הדעה שלו. כאן למדתי את זה.

"אפילו בצורת האכילה השתניתי. לפני כן אכלתי לא מנומס, הייתי חוטף את האוכל, לא משתמש בסכין או מזלג, לא מחכה לאחרים. פה למדתי מה זה לשבת ביחד עם אנשים, כי בהוסטל יש ארוחות משפחתיות. תמיד יש עם מי לדבר. היום אני משתדל".

סיפורו של דוד אינו יוצא דופן מקרב האסירים המשוחררים שעוברים שיקום בהוסטלים של 'הרשות לשיקום האסיר'. שבעה הוסטלים מפעילה הרשות ועוד שניים דרך עמותת 'קרן התשובה'. ישנם הוסטלים ייחודיים לטיפול באוכלוסיות בעלות צרכים טיפוליים ייחודיים: הוסטלים לבני נוער, לנשים, לעברייני מין, לסובלים מאלימות במשפחה, לנגמלי סמים - וגם שניים לבני המגזר הערבי.

"במדינת ישראל יש כיום כ-8,000 אסירים פליליים בבתי הכלא שהם אזרחי מדינת ישראל", אומר אבי דיאמנט, המפקח הארצי של הרשות לשיקום האסיר. "בכל שנה משתחררים קרוב ל-6,000 אסירים. שליש מהם בעלי משפחות וילדים. מתוכם עוברים דרכינו רק אלפיים. 135 אסירים משוחררים בלבד מגיעים להוסטלים שיקומיים".

הסיבה שרק קבוצה קטנה יחסית של אסירים עוברים דרך הרשות לשיקום האסיר נעוצה במשאבים הדלים שמקצה המדינה לכך. ד"ר חיים אילוז, מנכ"ל הרשות, מצטט מחקר שנערך בטכניון על פיו החיסכון למשק כתוצאה משיקום אסירים עומד על 400 מיליון שקלים בשנה. "המטרה שלי היא להגיע תוך שנים ספורות לחיסכון של מיליארד שקלים בשנה", אומר אילוז שנכנס לתפקיד לפני שבועות ספורים.

איך נחסך הכסף למדינה?

"קודם כל העלות הישירה. להחזיק אסיר בכלא עולה 150 אלף שקלים בשנה. בערך 12 אלף בחודש. שיקום בקהילה עולה כ-6,000 שקלים בשנה בלבד".

מלבד השיקום בקהילה, בליווי של קצין מבחן ופיקוח על השתלבות האסיר בחברה, קיימים כאמור ההוסטלים, למקרים שיציאה ישירות לחברה עשויה להוות בעיה לחברה או לאסיר. על כל דייר מעבירה הרשות להוסטל 1,700 שקלים בחודש. הדייר מפריש מעבודתו עוד 1,200. על-אף שאסיר שמגיע להוסטל עולה יותר מאסיר שמשוחרר לקהילה, החיסכון למדינה עדיין עומד על כ-100 אלף שקלים בשנה.

"ישנן גם עלויות עקיפות", מוסיף אילוז, "אנשים שעברו שיקום לא יחזרו לכלא. הנתון הזה בפני עצמו מצביע על חיסכון משמעותי. אנשים שעברו שיקום לא יפגעו ברכוש ולא יגנבו, וגם כאן יש חיסכון למשק. אם מכמתים את כל הנתונים האלה לעלויות, מגיעים לסכומים של 400 מיליון שקלים בשנה".

אם השיקום הוא כה יעיל, מדוע אם כן המדינה משקיעה את עיקר המשאבים בענישה?

"החברה פחות מאמינה בשיקום. בשל תחושת הכעס והצורך בנקמה היא מאמינה יותר בענישה. אבל כשאדם מרצה את עונשו ולא עובר שיקום, הנזק החברתי ממשיך, ואם יש לו ילדים אז נוסף גם דור שני למצוקה ולעבריינות כיוון שהילדים חווים מודל שלילי. יתרה מזאת, לכל מעשה פשע יש קורבן, שהופך פעמים רבות לתוקפן וכך רק גדלים מעגלי הפשע בטור גיאומטרי".

בעוד בכלא התרגלו האסירים לקבל שירותים שונים, בהוסטל כל השירותים נעשים בידי הדיירים עצמם, כחלק מההסתגלות לחיים בקהילה.

יואל חזן, יו"ר עמותת 'קרן התשובה' מספר על ההתלבטויות לאורך השנים, אם כדאי להכניס שירותים של קייטרינג או ניקיון, כדי לפנות זמן לטיפולים רגשיים. בסופו של דבר הגיעו אנשי הצוות למסקנה כי דווקא משיקולים טיפוליים טוב יותר שהדיירים יעשו את עבודות הבית בעצמם. "תורנויות של ניקיונות, בישולים, קניות, הכל נעשה על-ידי הקבוצה. אנחנו מלמדים אותם נתינה, כי מדובר באנשים שרגילים לקבל. רגילים שמכבסים להם ומביאים להם אוכל מן המוכן. פה הם צריכים לתת. אנחנו גם מחייבים אותם להפריש חלק משכרם לתחזוקת המקום, כי מעבר לכך שהתשלום באמת עוזר לתחזוקת המקום, זה נכון גם מבחינה טיפולית. פה הם לומדים שמי שנותן, גם מקבל. אנחנו מלמדים אותם להיות חלק מהקהילה ולא זאבים בודדים".

שני הוסטלים יש ל'קרן התשובה'. בירושלים ובבית-שמש. סך הכול עוברים בהם כ-50-40 אסירים משוחררים בשנה לתקופה של תשעה חודשים כל אחד.

החיים בהוסטל אינטנסיביים. אין מקום לבטלה. הדיירים קמים ב-5:30 בבוקר מתפללים ואוכלים, ובין השעות 7:00 ל-17:00 הם מחויבים לעבוד. אחר כך הם מתכנסים ועוברים על-פי תוכנית מסודרת טיפולים פרטניים או בקבוצות. פעם בשבוע מתקיימת אסיפת דיירים שבה דנים על בעיות שעלו במהלך השבוע. לאחר תפילת ערבית הם לומדים לימודי קודש ובשעה 23:00 כיבוי אורות.

לא קצת מוגזם לכבות אורות לאנשים מבוגרים ב-11 בלילה?

"לא", משיב חזן. "היו תקופות שבהן לקחנו גם טלפונים כדי שלא יוכלו לדבר לאחר כיבוי אורות. הסיבה היא שכאשר אתה מקיים אווירה של משמעת, חובה לקיים אותה עד הסוף. הבטלה הזאת, אין גרוע ממנה. לא מתאים לנו שהדיירים יסתובבו בלילה ברחובות".

עמותת 'קרן התשובה', הוקמה לפני 40 שנה על-ידי אביו של חזן, שהיה הרב הראשי של המשטרה ושל שירות בתי הסוהר. בעבודתו עם אסירים ראה חזן האב שקיים צורך בהמשך הטיפול גם לאחר השחרור. יואל בנו עבד כרואה חשבון בבנק טפחות, וכשקיבל הצעה לצאת לפרישה מוקדמת, הצטרף לאביו בניהול העמותה. האסירים שבוחרים בשיקום דתי, מגיעים אליו. "בבתי הכלא, במקום ששוללים מהאדם את חירותו, האווירה היא מאוד קשה. האנשים שם סבלו מחושך וצלמוות. רק המוות קשה יותר. מגיעים בכלא למצבים קשים והאפשרות לצאת להוסטל מבחינתם היא קודם להיות בני חורין. ואין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה. הם מרגישים שאוהבים אותם, הם מרגישים שיש לנו לב לקרב רחוקים, כי אין לך דבר חשוב מזה, לטפל באנשים שהם כל כך רחוקים מהחברה".

לכל הוסטל סדר יום משלו וחוקים משלו. בשונה מהוסטלים אחרים, הוסטל 'ירושלים' מנוהל בלב האוכלוסיה העירונית. "הדבר הכי משמעותי בהוסטלים שלנו", אומרת לוז, "זה שהם ממוקמים בלב שכונות מגורים, בניגוד לקהילות טיפוליות שבהן המטופלים מבודדים לתקופה ארוכה מאוכלוסיה נורמטיבית. אנחנו לא חיים בקהילה סגורה אלא משלבים עבודה עם טיפול, כך שהמעבר לחיים בחוץ הוא פחות דרמטי מאשר במסגרות אינטנסיביות סגורות אחרות, כי הם כבר חיים בתוך הקהילה וכבר מההתחלה הם משתלבים במקום עבודה, כך שהמעבר קל יותר".

מה סדר היום בהוסטלים שלכם?

"כל אחד קם בשעה שמתאימה לו כדי להגיע בזמן לעבודה, החל מארבע לפנות בוקר וכלה בשש. מכינים קפה ויוצאים לעבודה, כשכל אחד גם אחראי להכין לעצמו כריכים מבעוד יום. אחרי העבודה הם חייבים להגיע עד שש בערב ישר להוסטל. בשעה הזו כולם מתכנסים ומתחילים בפעילות. יש תורנויות בישולים, ניקיונות, טיפול בפינת החי - הכול כפי שנקבע מראש. בשעה שש וחצי מתקיימת ארוחת ערב חמה משותפת, ושעה לאחר מכן יש פעילות טיפולית.

"לכל חבר בהוסטל יש שיחה פרטנית עם עובד סוציאלי. בשעה הזאת עולה כל מה שמטריד את החוסים - התמכרות, התמודדות עם תהליכי השיקום, חוויות ילדות שהביאו לניהול אורח החיים הנוכחי, דברים שקשורים למערכות היחסים בתוך ההוסטל, קשיים בעבודה, יחסים עם המשפחה - אם היא עוד קיימת ברקע - או יחסים עם הילדים שנותרו מאחור. כל החומרים שמהם מורכב טיפול תרפויטי, שמאפשר לאגור כוחות להתמודדות טובה יותר בהמשך".

לא קל להיכנס למסגרת שמחייבת התנהגות נורמטיבית וכוללת לא מעט חובות.

"גם בכלא ישנן חובות. הקשיים הגדולים הם לא החובות, אלא ההגבלות שיש בהוסטל - מתי לצאת, מתי לבוא, עם מי להתרועע. החוסים חוזרים מהעבודה ולא יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם הם רוצים לקנות סיגריות הם צריכים לבקש רשות, ואם הם רוצים לצאת בערב לבלות הם צריכים לקבל אישור, ואפילו לצאת לטיפול שיניים הם צריכים אישור".

החיים בקבוצה גדולה עם רמת חיכוך אינטנסיבית דורשת מהדיירים להפעיל איפוק ולשמור על גבולות התנהגות ברורים, מסבירה לוז. "הם לא יכולים להפעיל אלימות, גם לא קללות או דיבור בטון מסוים. יש גם הגבלה על משך שיחות הטלפון".

מה קורה אם אחד הדיירים עובר על החוקים?

"אם הוא דיבר יותר מעשר דקות נאסר עליו למשך זמן מסוים לדבר בטלפון. אם הוא יפעיל אלימות פיזית, אנחנו נשלח אותו לעשות חשבון נפש. הוא יבודד מהקבוצה ובזמן הזה הוא יקבל חומר קריאה רלוונטי להתנהגות שלו. הוא יצטרך לכתוב למה הוא נהג כך, ובהמשך הוא יצטרך להתנצל לפני בני הבית על התנהגותו. הכלל הוא שאם הוא פגע במישהו הוא צריך להתנצל בפניו באופן פומבי".

הכללים נשמעים מאוד נוקשים.

"הכללים לא נוקשים, הם מובנים. שינויים לא באים בקלות. לתוך כור ההיתוך הזה מגיעים אנשים שחיבלו בהצלחה שלהם בחיים והשינוי לא קל. אני מאמינה שמי שמגיע לפה רוצה שינוי, אחרת הוא לא היה בוחר להגיע לפה".

אולי זה סוג של מפלט מהכלא? הרי מי שמגיע להוסטל מקצר את תקופת המאסר.

"המטופלים שמגיעים לפה טוענים שהרבה יותר קשה כאן מהכלא. כי בכלא לא עומדים בפני פיתויים גדולים. בכלא יש חומות והדברים הם לא בהישג יד, ופה הם צריכים להציב לעצמם את הגבולות כי הכול פתוח והכול בהישג יד - ובכל זאת אסור להם. זו מלחמה פנימית קשה ואנחנו מנסים להציב גבולות באופן ברור. אם הם לא מצליחים, אנחנו צריכים להזכיר להם שהם פרצו את הגבול של עצמם ובפעם הבאה התוצאה עשויה להיות חמורה יותר עבורם. כי אם הם לא יעמידו לעצמם גבולות פנימיים הם יחזרו להתנהגות העבריינית והמתמכרת ולעבריינות פעילה".

50 אחוז מאלו שנכנסים להוסטל מצליחים לסיים את תקופת השיקום בת 21 החודשים. תשעה חודשים בתוך ההוסטל ועוד שנה של ליווי אינטנסיבי. מבין המסיימים, כ-85 אחוזים מצליחים לשמור על ניקיון לאורך שנים.

מה זה עושה לך כשאת רואה שהטיפול שנתתם בהוסטל לא הצליח?

"לאחרונה הגעתי לניחום אבלים אצל בחור שעבר בהוסטל לפני כ-15 שנים. לצערי, כיום הוא שוב בכלא. הוא אמר לי: 'המקומות הטובים שהייתי בהם בחיים שלי תמיד ישאירו לי מקום חם בלב'. הוא התכוון להוסטל. אני מקווה שהחום הזה יהיה גם האור ואם הם נופלים שתמיד יחפשו את האור הזה מחדש. הרבה פעמים הם רוצים לחזור אלינו אחרי סיבוב, ואם לא אלינו אז למקום שיקומי אחר. זו האמונה שלי וזה הפידבק שאני מקבלת, ולמרות שיש אכזבות, לפעמים צריך לראות את הדברים לטווח ארוך".