אנשי מפלגת העבודה בכלל, ומנהיגיה בפרט, חייבים לעמוד מול מציאות פוליטית וחברתית ריאלית ולהכיר בעובדה שמפלגת העבודה (למרות כל זכויות העבר שלה) סיימה את תפקידה המנהיגותי בציונות המתחדשת של מאה השנים האחרונות.
למפלגת העבודה אין כיום מה להציע מבחינה פוליטית או מבחינה מנהיגותית (לשורה הראשונה), אין לה שום ייחודיות, אין סימני דרך, אין אג'נדה ברורה - וכל מה שהציבור רואה הוא שרידיה שממשיכים במאבקים פנימיים קטנוניים וחסרי תוחלת - ומהלך ותוצאות הפריימריז השבוע הוכיחו זאת.
אני בטוח שאני לא היחידי ששם לב לכך שאין כיום כל הבדל בין קדימה למפלגת העבודה. כבר בשעתו ראו כמה מראשי ה"עבודה". ממתוני ה"ליכוד" ומתוסכלי "שינוי", שיש צורך במפלגת מרכז אמיתית, ויצרו את קדימה.
לקח לקדימה זמן להתארגן (ועדיין ההתארגנות לא הושלמה) אבל לפחות נפטרו שם מכמה "תפוחים רקובים" שפגעו במפלגה ובעיקר בתדמיתה (ושהביאו למעשה להפסדה בבחירות האחרונות - אף שניהלה את המדינה כשורה).
בעוד שסיכויי מפלגת העבודה בבחירות הבאות נראים עלובים למדי, ולא חשוב אם תונהג על-ידי
עמיר פרץ או שלי יחימוביץ' - אפילו קבלת 11-7 מנדטים (כתקוותם...) תשאיר מפלגה זו בשולי המפה הפוליטית וחבל, כי ישנם מספר אנשים ב"עבודה" שהם טובים למדי כחברי כנסת.
לפיכך, המסקנה המתבקשת כסיכוי היחידי של ה"עבודה" לשרוד פוליטית בצורה מכובדת, הוא להתאחד עם קדימה (ולהשאיר לקבוצת השמאל שלה להתאחד עם מרצ וליצור את "המפלגה הסוציאליסטית הישראלית" - זו המנסה לרמות כיום את הציבור בשם: "סוציאל-דמוקרטית").
פעילות כזו תחייב את קדימה להשלים את התארגנותה, לקיים בחירות פנימיות ולצאת לציבור עם מנהיגות קולקטיבית חזקה ועם אג'נדה ברורה, כדי לשמש אלטרנטיבה ברורה לבוחר: "מרכז אמיתי" או "מרכז ימני" (מה שוודאי יחייב את "ישראל ביתנו" להתאחד עם הליכוד).
השאיפה של עם בישראל היא קיומו של מצב דמוקרטי בו שתי מפלגות חזקות, אשר שיתוף פעולה ביניהן יביא למספר שינויים הדרושים למדינה זו כאוויר לנשימה, כגון: שינוי שיטת הממשל (הפרדת רשויות), החלת חוקה,
שיפור האיזון החברתי-כלכלי, נטרול הסחטנות החרדית והגעה למכנה משותף מדיני כלפי העולם הערבי, ארה"ב וידידות ישראל באירופה.
אם אכן טובת מפלגתם וטובת הציבור לנגד עיניהם, יתחילו מנהיגי ה"עבודה" לחשוב בריאליזם פוליטי-ישראלי עכשווי, ישכחו מנוסטלגיה וממשקעי עבר, ויפעלו ליישם את שהמדינה צריכה יותר מכל - יציבות פוליטית.
