לאומות רבות יש גרעין עמוק שאינו משתנה למרות החליפות והלבושים ההיסטוריים המשתנים. הגרעין הזה קשור לדת, למיתוסים ולתרבות. ישנן תקופות שבהן הגרעין הזה מכוסה, מודחק ואף מדוכא. אבל ברגעי משבר או ברגעי מעבר היסטוריים, פורץ ועולה מהתהום אותו יסוד עמוק ומאפיל על כלל השיקולים הרציונליים המסתמכים על הערכות גיאופוליטיות "רגילות".
המזרח התיכון ותרבויות הים התיכון הם ערש הציוויליזציה המערבית, ומשום כך אי-אפשר להתייחס אל הסכסוך ואל מערכות היחסים המדיניות כאן רק במונחים פוליטיים "שטוחים". לפני כמאה שנה פנתה טורקיה אל העולם המערבי בעקבות המהפכה הכמאליסטית. לכאורה, עומק השינוי היה כמעט בלתי הפיך. הדת והמיתוסים העתיקים של העם הטורקי הוכנסו להסגר. אפילו הכתב שוּנה לאותיות לטיניות. הפנים הופנו למערב. אבל מאה שנים הן זמן פעוט בהיסטוריה. בסיומה של המאה הקריטית הזאת לחיי העם הטורקי, צץ ועלה
ארדואן והתנועה האיסלאמית והוציאו מהאוב את הכוחות הדתיים והמיתיים העמוקים שהמתינו לבוא שעתם.
כך גם ביחס לפיגועי ה-11 בספטמבר שהשבוע ציינו עשור להתרחשותם. דומה שהפיגועים הפתיעו אולי את מי שחשב על קץ הציוויליזציה או על ישראל כמוקד הבעירה המזין את הטרור העולמי. הפיגועים העלו מן התהום את האיסלאם הקיצוני, ועל הדרך עוררו כוחות עתיקים הרואים במערב ובחופש שהוא מייצג, את הרע המוחלט.
החשיבה הישראלית בדיפלומטיה ובפוליטיקה מסתמכת על-פי רוב על רציונליזם ועל פוליטיקה ריאלית המביאה בחשבון רק שיקולים מעשיים. "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - האין זאת הסיטואציה המדינית באזורנו (נכון, יש ישראלים שאומרים מראש "חציה שלי"; אין ערבים כאלו)? התשובה היהודית העתיקה לכך היא "יחלוקו". כמובן בתנאים מסוימים. אבל מדובר בחשיבה הגיונית. התשובה הערבית הייתה, איך לנסח זאת - תנו לנו חצי ואז נריב על החצי שנשאר לכם. כן, לאחר שחזרנו הביתה התברר שלאזורנו יש מאפייני חשיבה אחרים, לא בהכרח מערביים - למשל המחשבה שלא לכל בעיה יש פתרון, ולפעמים צריך לאפשר לזמן ולהיסטוריה לפתור את הדברים. או שלא.
לא רק בפסיכולוגיה האישית, גם בפוליטיקה ובהיסטוריה אפשר (ורצוי) לדבר על מודע ולא מודע. מתחת לפוליטיקה הריאלית שוכן הלא מודע הפוליטי של האומה ומשפיע לא פחות - ואולי יותר - על התנהלות העניינים. משום כך, בכל מו"מ פוליטי ומדיני המנוהל בשפה אוניברסלית, חייבים להביא בחשבון גם את הלא מודע של השפה - מה שלא נאמר בפגישה אבל נוכח בה במלוא עוצמתו.
הבעיה של המערב (וגם של ליברלים בתוכנו) היא שאין אצלו מקום לאי-פתרון. יתרה על כן, מאז הרנסאנס וביתר שאת מאז תקופת ההשכלה והמהפכה הצרפתית, הודחקו הדת והמיתוס ונותרו בידי ההמון או במחלקות לפולקלור. מדובר בהזנחה ולעתים גם בבורות משוועת ביחס למקומם של מיתוסי היסוד של אומות בשגרת יומם של האזרחים כמו גם בניהול מדיניות השלטון.
יהודה ושומרון, ובמיוחד ירושלים, למשל, אינם רק מקומות, חשובים ככל שיהיו. אלו מסמנים שמאחוריהם עומדים מסומנים עמוקים מני ים. מדובר בערש האומה העברית. אלו חבלי ארץ המייצגים באתוס הלאומי לא רק את ההיסטוריה של העם אלא גם את אלוהיו, הצד השני במטבע של הרעיון העברי: הלאום והדת. יחד הם מתחברים למיתוס רב-עוצמה. לא "מיתוס" בעגה העממית, לא סיפור בדים; להפך - מיתוס במשמעות המקורית: הסיפור המכונן של העם. מבחינה זאת ירושלים אינה רק מקום, אלא אידיאה עמוקה, המייצגת את עילת הקיום של הציונות הבאה מהמילה "ציון", והמלחמה עליה לפיכך ניטשת למעשה על הקיום היהודי.
לבקשת העצמאות הפלשתינית מהאו"ם אין קשר לעצמאות או להקמת מדינה כלשהי. נאמנים עליי דברי מומחים רבים שהפלשתינים אינם באמת מעוניינים במדינה עצמאית. האמת היא שההצהרה המתוכננת באו"ם היא חלק ממסע הדה-לגיטימציה העולמי של ישראל. אין כאן בקשה פוזיטיבית לעצמאות פלשתינית - אחרת היו מקבלים מזמן את ההצעות ההיסטוריות - אלא רצון נגטיבי לשלול את זכות היהודים למדינה משלהם. מאז 1947 הסכים רוב העם היהודי להצעות החלוקה למיניהן ואילו הפלשתינים סירבו בעקביות. בעשור האחרון הם עמדו בפני שתי הצעות שיכלו לסיים את הסכסוך רב השנים -
אהוד ברק בקמפ דייוויד 2000 ו
אהוד אולמרט ב-2007-8. ההצעות מרחיקות הלכת הללו הגיעו עד לירושלים ולזכות השיבה. מבחינת רבים היו אלו הצעות מופקרות אבל גם להן סירבו הפלשתינים.
מה שורש הסירוב הערבי להצעות הפשרה למיניהן, סירוב שהליברלים בקרבנו מסרבים בעיוורונם לקבלו? מתחת לפני השטח תוססים המיתוסים העתיקים ומחבלים בכל אפשרות של הסדר רציונלי. המיתוס הערבי מדבר על עליונות האיסלאם על פני כל דת ואומה אחרים - עליונות שיש לה השלכות פוליטיות ומדיניות באשר לאופי החיים רק תחת שלטון האיסלאם, על ישראל כאדמת הקדש מוסלמית, על המאה השביעית - מאת הכיבושים האיסלאמיים - בערגה המבקשת לחדשם. הם מזכירים ביחס להסכמים עם המערב, ובפרט עם ישראל, את ההסכם שכרת מוחמד עם בני שבט כורייש, הסכם שהופר על ידו באכזריות. ספרי הלימוד של מדינות ערב מתבססים על הרעיונות הללו. המיתוס הפלשתיני החדש יחסית ההולך ומתעצם - בין השאר בעידודם של ישראלים - מדבר על נכבה ועל דרישת שיבה למקומות שהוחרבו. כל מנהיג - גדול ככל שיהיה - אינו יכול לבטל מיתוסים מכוננים של עמו.
הסיפור הפלשתיני מורכב יותר משום שאין באמת קשר אתני או לאומי בין ערביי עזה לערביי שכם, ולא בין האחרונים לבין ערביי חברון שחלק גדול מהם צאצאים ליהודים שאוסלמו בכוח ועדיין שומרים על מנהגי אנוסים יהודיים בלי לדעת את מקורם. השם "פלשתינה" ניתן בידי האימפריה הרומית במאה השנייה כדי למחוק את הקשר בין היהודים לארצם. הרומים בזדונם הפכו את ארץ היהודים לפלשת. הפלשתים הגיעו מאיי יוון כאלף שנים קודם לכן ונעלמו במעבה ההיסטוריה. הפלשתינים אימצו אפוא זהות מיתית בדויה כמשקל נגד לגרעין הלאומי של העם היהודי.
הפלשתינים לא הסכימו אפוא עד כה להצעות החלוקה, משום שכל הסכמה שלהם פירושה סוף הסכסוך והכרה בזכות היהודים על (לפחות) חלק מארצם העתיקה, הכרה שמשמעותה פגיעה בשורש הקיום שלהם עצמם. לכן פנו לקבל הכרה חד-צדדית ללא תמורה. ההצהרה לא תשנה את המצב בשטח, אבל היא מצריכה להביא אל הדיפלומטיה הישראלית גם את המיתוסים העתיקים שלנו; לא רק שיח ביטחוני, אלא גם את שיח הזכויות של העם היהודי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
