הטלוויזיה הייתה שם

קהלני פיקד על גדוד 77, "עוז", מחטיבה 7 בפיקוד של יאנוש בן גל. בצהרי ה-6 באוקטובר פתחו הסורים במתקפה של שריון רגלים ואוויר, מול ציר הפריצה הישראלי, מתקפה שנמשכה ללא הרף למשך יותר מ-70 שעות ובמהלכה דהרו כוחות שריון סוריים בכוון קיבוץ אל רום וציר התנועה הראשי של הכוחות הישראלים. טנקים ישראלים רבים הושמדו ועשרות מקרב חייליהם נהרגו. המאמץ של הסורים כוון בציר החרמונית, גשר בנות יעקב. במצב נואש זה התארגנו שרירי הגדוד בפיקודו של קהלני.

כיימול וצוותו היו שם ובדיווח שלהם נראו מטחי האש הנוראה של הארטילריה הסורית, בעוד שקומץ הטנקיסטים של קהלני מנסה לתפוס עמדת שליטה כדי לנסות להתמודד מול עשרות טנקים סוריים, במעין קרב "פנים אל פנים". זאת הייתה תופת - דווח כיימול - בקריינות שלו לסרט, שנשלח לאחור כאשר קופסות סלילי הסרטים צמודים בטייפ לרגלי פצועים או חללים, כדי שיגיעו איכשהו למערכת בירושלים. כאשר הסורים שמו לב כי מולם מתקרבים טנקים ישראלים, ועומדים להתנגש בהם, הם היו משוכנעים כי לפניהם לפחות חטיבת טנקים, ולאחר שהחלוץ נתפס נבוך ומבוהל הוא עשה פרסה, שידר על ההתרחשויות וככה עשו בעקבותיו עוד טנקים סוריים. גם הנסיגה לאחור של כמה טנקים וגם התשדורת הפכו את המסה הסורית למטרה ניידת ונייחת לקומץ הטנקים של אביגדור קהלני. התותחים פשוט נכנסו כאילו לקרביים של הטנקים הסוריים. כעבור כשעה העמק כולו היה זרוע עשרות טנקים של הסורים, מאות הרוגים של האויב ועשרות הרוגים ומספר פצועים ישראלים. כאן נבלמה המתקפה הסורית והחל ראשית המפנה של המערכה בצפון. חרף גזֵרות הצנזורה וגזירות ברוטאליות של החומר על-ידי ביטחון שדה, הצלחנו לשדר לציבור הצופים את עיקרי המערכה על שלביה השונים, במסגרת מהדורה של "מבט" שארכה כשעתיים ומעלה בעריכת מוטי קירשנבאום העורך הראשי של המדורה וצוות עורכים שגויס גם ממחלקת התוכניות ועמל במקום 18 שעות ביממה.

אולם מערכה זאת של קהלני הייתה בהמשך צילומי הצוות. קודם לכן בדרכם לחפש מחסה הם הבחינו ברכב נושא אנטנה מרשימה, מן הסתם יש שם מישהו חשוב, אמרו ופגשו את רפול, תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדת שריון ולימים רמטכ"ל. האוגדה השנייה הייתה בפיקודו של אלוף דן לנר. רפול העמיד תנאי. "תצלמו כמה שאתם רוצים, אבל בלי קול". הצוות הסכים וסיפח עצמו לרפול. בדרך הם פגשו את יאנוש בן גל מפקד חטיבה שבע, ששרידי גדודו 77 מילאו, כאמור, תפקיד מכריע בבלימת הסורים. הם פגשו גם את יוני נתניהו, ויאנוש הסכים שאנשי הצוות יצטרפו ליחידה, עכשיו באופן רשמי ולא עוד ארחי פרחי משוטטים אנה ואנה. "בחור לעניין היאנוש הזה", אמר לי חיים גיל לאחר מעשה. בחנוכה 2006 ה"בחור לעניין" (אלוף מיל, יאנוש בן גל) הדליק נר חנוכה יחד עם מפקדים רבים בצה"ל, שרידי השואה, במעמד הקמת "יד לגח"ל – ניצולי שואה במלחמת העצמאות", בהשתתפות הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ. המשורר והסופר חיים גורי שנכח בעצרת צלצל לי למחרת בהפתעה, הוא לא ידע שיאנוש הוא ניצול שואה. זאת בהערה מוסגרת.

ביום שני ה-8 באוקטובר צה"ל ניהל קרב קשה ועיקש נגד הסורים. הסורים נהדפו. למחרת הושמד עיקר השריון הסורי, וב-10 באוקטובר הסורים נהדפו מכל רמת הגולן מלבד מוצב החרמון. הצוות הגיע למוצב התחתון של החרמון תחת הפגזה סורית והנציח תמונות של פצועים מפונים על גבי אלונקות, חלקם חוזרים לעמדות קרב כשהם חבושים אך מתפקדים. חלק ניכר של החומר שודר.

הצוותים של הטלוויזיה היו חלק בלתי נפרד מן המציאות הקשה וממראות האימה. במהלך הקרבות נראה דגל לבן מתנופף על טנק. חייל וצוות הצילום ניגשו אליו וחייל סורי פצוע זחל החוצה. החיילים במקום לא ידעו מה לעשות איתו, ובמפקדה בהר כנען השאירו את ההחלטה בידיהם. לאיש לא היה זמן להתעסק עם חייל סורי פצוע. בינתיים הצוות ירד למטה להעביר חומר מצולם וכאשר חזר לרמה ובדק מה קרה לחייל הסורי, זה היה מונח ללא רוח חיים, עם כדור בראש. הצוות לא צילם. כיימול גם לא דיווח על כך. הוא סיפר לי על כך כדי להמחיש את מוראות המלחמה. אשר למוצב התחתון בחרמון אמר לי חיים: "הם היו הגיבורים האמיתיים. החיילים הללו חרפו את נפשם בחזרם למוצב תחת אש צפופה, להציל חבר פצוע או לסייע בלחימה. מהם נפלו בדרך ואחרים הצליחו. עוד לא ראיתי מסירות נפש שכזאת, אחריות עליונה לחבר לוחם או נפגע, כאילו שכל פעולה שלהם תכריע במלחמה. ולדעתי היא הכריעה. הם לא נכנעו, גם כאשר כותרו והסורים חיכו שייכנעו. הם האחים גיבורי התהילה". באחת הכתבות של חיים גיל, חייל אלמוני תאר את המוצב העליון בחרמון כ"עיניים של המדינה", מונח שהפך לשם נרדף למשלט ההוא ולמטבע לשוני. היו לכיימול שפע חוויות וסיפורים. ביניהם חוויות שלו ממלחמת ששת הימים ומפגשים שלו עם חיילים וקצינים מצריים. הוא גם עשה סרט מיוחד במינו לאחר מלחמת יום הכפורים על תקשורת בין חיילים מצריים לבין חיילים ישראלים מעבר לשוחות. בשולי הקרבות בגולן חזר הצוות אל "עמק הבכא" וכיימול רצה להתרשם. הם ראו שדה מלא טנקים שרופים. מישהו אמר שמדובר ב-300 טנקים סורים. חיים גיל התחיל לספור כשהמצלמה מתקתקת. "אנחנו ראינו את מלאך המוות. לא היינו המטרה שלו, אבל החיילים והקצינים הם שנאבקו בו פנים אל פנים. אנחנו יכולנו רק לצלם תוך סיכון נפשות. וצילמנו. אבל הם לחמו עד כלות כוחם, עד כלות נפשם, עד כלות תחמושתם והכו באויב מכה ניצחת. הם, החיילים הבודדים האלה, גיבורי מלחמת יום הכיפורים ואנו בסך הכול עשינו הכול כדי להראות זאת לעם בישראל", סיכם חיים גיל את החלק הזה במערכה.

כיימול, שזכותו עומדת לו כאחד היוצרים הפוריים והמקוריים בשידור הציבורי, הוא בהקשר שלנו משל. היו עוד צוותים שפעלו, ללא הרף, בכול החזיתות ובכול המערכות במלחמה הזאת – ביבשה , בים ובאוויר, כדי לסקר את הנעשה, והיו מקרב אנשינו שנפלו. גם אלה הוזכרו בכתובים. הטלוויזיה הישראלית, בניגוד לאח הבכור שלה "קול ישראל", מעצם היותה מסרבלת יותר מאשר הרדיו, ואז יותר מאשר כיום, לא הביאה את הדיווחים הראשונים של אופוריה כפי שהובאו ב"קול ישראל" אלא את המצב הקשה במציאות. בכך הזרוע החזותית של השידור הציבורי, הטלוויזיה הישראלית, שיתפה זאת הפעם הראשונה את הציבור - במראות - בכול שלבי המערכה הקשה מרגעי השפל ועד לניצחון, שהיה לדעתי השני בחשיבותו אחרי מלחמת העצמאות. זאת הייתה שעתה היפה של הטלוויזיה הישראלית והציבור קד לה קידת תודה.

חיים גיל, כיימול, עסק בעיקר בכתבות בעלות זווית אנושית, מה שנקרא, human interest stories או בתוכניות תעודה ששמן יצא לפניהם באלמנט האנושי, החברתי, שבהן. המלחמה זימנה לו ולצוות הקבוע שלו –חוויה מקצועית פטריוטית מיוחדת במינה. הצוות היה מעין שלשיה קאמרית: כיימול הכתב, בני ליס, טכנאי הקול ועד לאחרונה הכתב בנושא התנחלויות בערוץ 1, יעקב ספורטה הצלם . אליהם נספח לעתים מזומנות הנהג מרדכי יעקובוביץ', דמות פולקלוריסטית לעצמה. כיימול נודע כמספר סיפורים גדול וכמוהו גם יעקובוביץ', שסיפר בכישרון מעשיות בעברית וביידיש.

החבורה של כיימול צוידה ויצאה לשטח ומכאן ואילך היא הייתה אוטונומית. בצהרי שבת –יום הכיפורים הם היו ליד בתי הכנסת בירושלים. הם צילמו מתפללים לבושים טליתות וקיטלים, כתונת לבנה לסדר פסח ויום הכיפורים. לא היה עוד כמראה הסוריאליסטי הזה, כאשר בצד רוכבי האופניים והקורקינטים שעטו ברחובות ירושלים ג'יפים וקומנדקרים בין לובשי קפוטות וטליתות. כאשר הכתבה שודרה, הצוות כבר דהר צפונה .כמו החיילים במלחמה הזאת גם הצוותים שלנו הונחו על-ידי תושיית יחידים. המצפן והמצפון הכתיבו להם את הכיוון. הם הגיעו לקיבוץ גדות ופגשו כיתת חיילים שנמלטה בעור שיניה מהכוח הסורי בגולן – רגלים, טנקים ונגמ"שים.

הצוות הגיע לרמה בלילה לאחר שמוצב החרמון העליון נכבש על-ידי קומנדו סורי והסורים הבקיעו את קו המעוזים בשלוש גזרות, והשריון של צה"ל ניהל קרבות מטווחים קצרים בניסיון לבלום את ההתקדמות . הסורים התקדמו בכמה גזרות וביניהן השטח שלימים נודע כ"עמק הבכא", ליד תל חרמונית, אשר עתיד להיות בית הקברות הגדול של הטנקים הסוריים. כאשר הצוות הגיע ביום א' לחלק התחתון של הרמה, הטנקים הסורים הגיעו לעמדות תצפית על הכינרת ליד "אל על" ולשטח השולט על גשר בנות יעקב. הצוות צילם מרחוק בלי לדעת מה צילם ונקלע לאש תופת מכל הכיוונים. בדקות של רגיעה הוא צילם את כוחות המילואים שזרמו לגזרה. איש לא שיער את חומרת המצב, אך הצוות פעל, המצלמה של ספורטה זמזמה וצילמה הכול עד שהגיע לבית המכס העליון, שם יעקובוביץ' המתין להם.הצוות לא הרשה לו להצטרף כי לא היה לו ביטוח חיים. הוא חיכה בנקודת האיסוף ולא זז הוא ישן ברכב.

הצוות הצטרף למכונית פרטית של חייל כשמסביב נשמע רעם תותחים ומדי פעם נאלץ למצוא מחסה בתעלה בשולי הכביש. הרכב אסף פצוע בצד הדרך ובהמשך גייס נהג אזרחי שהביא אותו למחנה כורדאנה. עם שחר אנשי הצוות עלו שוב לבית המכס ברכב מזדמן והמשיכו ברגל, בלא לדעת האם הם בגזרה של כוחותינו או כוחותיהם. הצוות צילם ללא הרף, פגש קצין שנסע לכביש הנפט, הצטרף אליו והגיע למחנה "נפח" הנטוש שהיה נתון תחת אש סורית. הצוות צילם. על מרקע הטלוויזיה נראו שולחנות ערוכים ל"סעודה המפסקת" במנות ברזל שהעידו על כך שהחיילים היו בכוננות כבר ביום שישי.איש הקול בני ליס ראה טנק סורי באמצע הכביש, טיפס עליו וגילה שאין בו איש, למרות שכיימול הזהיר אותו שלא יתקרב, כי לצוות לא היה נשק אישי. אם ליס נשאר בחיים, חשב כיימול, גם לו עצמו יש סיכוי.

"נעשה סטנד אפ", אמר כיימול, ניצב לפני הטנק הנטוש ואמר: "כאן על הטנק הזה לחם טנקיסט סורי שברח או נהרג. מגיע להם". באותו רגע נפל פגז קרוב וגושי אדמה ניתזו על אנשי הצוות, שמיהרו לגשר בנות יעקב כדי להשלים את החומר ולשלוח אותו למערכת. יעקובוביץ' חיכה להם.

"מה העניינים?", שאל כיימול את יעקובוביץ' כאילו זה בא מן החזית.

"דוז איז נישט איין עראבישע חסינע, דער גהינום איז ארופגעפאלן", זאת לא חתונה ערבית שבה יורים יריות שמחה. הגיהינום ירד - אמר יעקובוביץ'. הסלילים נארזו במהירות, מילות הרקע נכתבו על נייר מקומט ויעקובוביץ' דהר לירושלים, מבטיח לחזור למקום האיסוף הקבוע.

הצוות חזר על עקבותיו ואנשיו המשיכו לצלם כל דבר שזז או עמד, בלא לדעת מה הוא מצלם. בערוב היום נדמו הקולות. לילה שקט ירד על כוחותינו וכוחותיהם, אבל עם שחר המהומה שבה והתרגשה והצוות נע מכאן לשם כסומא. גיל החליט להצמיד לתמונות המבולבלות קריינות מעודדת על-רקע יחידת תותחנים שעלתה לרמה. בשלב זה הגיע לגולן כוח מילואים ולצה"ל היו שלוש אוגדות בגולן. בצדי הדרך שכבו גופות רבות של חיילים סורים, בעוד הגופות של הישראלים נאספו תחת אש כבדה. אש טנקים כבדה נורתה ממרחק של כשני קילומטרים. אנשי הצוות התקרבו. הטנקים הישראלים ירו ונסוגו, זו הייתה החמישייה של קהלני.