במאמר דעות שפורסם ב"
מעריב nrg", כותב הרמטכ"ל לשעבר,
דן חלוץ: "אחרי מלחמת יום הכיפורים בנינו צבא חדש. אנו יודעים לתקן את העבר". למרות כל הביקורת שיש כלפי דן חלוץ בהיותו רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, ויש ביקורת רבה, אני כן מעריך אותו כאיש צבא. אין באמירה זו כדי להמעיט באחריותו לחללים והנפגעים במלחמה, ללא "אם" או "יחד עם זאת". אגב, ראוי מאוד שאנשי הצבא יתכוננו לעתיד ולא יתעסקו בתיקון העבר בלבד. יש להתכונן למלחמה של מחר ולא למלחמה של אתמול.
קביעתו של מר חלוץ שאחרי מלחמת יום הכיפורים הוקם צבא חדש, אין לה על מה להסתמך מלבד אותו אתוס שנבנה כדי לחפות על הטעויות הקשות שנעשו ביחס למלחמה ההיא. לא זו בלבד שהצבא היה מוכן למלחמה והקברניטים נכשלו, אלא הוכח שתוך כדי המשבר האיום ונורא, הצבא קם על רגליו והוכיח את מה שהוא אומן לעשות. נכון, מאוחר מדי, במחיר איום ונורא בחיי אדם. ניתן להאשים את המנהיגות הפוליטית והצבאית בעיוורון מודיעיני וביהירות שלא הייתה כדוגמתה, אבל לא ניתן, בשום פנים ואופן, לטעון שהצבא לא התאמן, החל ברמת הפרט ועד רמות המבנים הצבאיים השונים.
מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום אמ"ן הוא ה"מעריך הלאומי" מכוח החלטה של ממשלות ישראל אשר נוח להן להטיל הכל על הצבא. אין שום מדינה בעולם שהמודיעין הצבאי שלה הוא העוסק הן במודיעין צבאי, הן במודיעין מדיני והן בקביעת הערכות לעתיד. עם כל הכבוד וההערכה, אנשי המודיעין לא הוסמכו לכך ולא הוכשרו לעסוק בנושאים מדיניים. אנא קראו את דוחות ועדות החקירה האינסופיות, מאז דוח אגרנט ועד וינוגרד, ותיווכחו ששום דבר לא השתנה. נהפוך הוא.
צבי זמיר, ראש המוסד באותם ימים של מלחמה קשה, טוען בספרו שמעולם לא חקר צה"ל או כל גוף אחר את השאלה מדוע נוצרו הכשלים האיומים שהתגלעו במלחמת יום הכיפורים? אז אם שאלה זו לא מצאה את המענה הראוי, איך אפשר לדבר על צבא אחר?
אם עד מלחמת יום הכיפורים הציבור הרחב נטע את אמונו במנהיגיו הצבאיים והפוליטיים, הרי מאז אמון זה ירד פלאים. אין כל אפשרות להימנע ממה שקרה במלחמת לבנון השנייה, לפניה ואחריה. אין טעם שנחזור ונדוש במה שנאמר בו
ועדת וינוגרד. רק הבהרה אחת חשובה לענייננו: ועדת וינוגרד וכל ועדות צה"ל שבדקו את ההכנות של צה"ל לקראת מלחמה, קבעו שמזה שנים רבות צה"ל לא התאמן למלחמה; הימ"חים היו ריקים והציוד הבסיסי ביותר היה חסר; הבלבול של הלוחמים אשר חירפו נפשם באמת היה עצום.
גם אם יהיה מישהו שינסה לשנות את העובדות ההיסטוריות, לא יוכל לשנות עובדה אחת בסיסית: צה"ל של יום הכיפורים היה מוכן למלחמה, כפי שכבר אמרנו, הרבה יותר ממה שהוא היה מוכן במלחמת לבנון השנייה. לא שדן חלוץ הוא היחידי הנושא באחריות לפארסה של מוכנות צה"ל בשנת 2006, אלא שורה ארוכה של מפקדים בכירים ביותר, כולל
שאול מופז, משה (בוגי) יעלון וכל אלה אשר נשאו בתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל. צה"ל הוכן לשיטור ברחבי יהודה ושומרון, תפקיד לא לו. הייתה כאן אידיאולוגיה שהכריעה כל היגיון צבאי-מדיני. בכוח הזרוע רצו לתת מענה להשתוללות בשטחים ועשרות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, עסקו בשיטור לשמו. לא אימונים לקראת מלחמה, לא דאגה לציוד מתאים בעת חירום. כלום. ולמרות כל אלה, אני סבור שמלחמת לבנון השנייה הביאה להישגים בלתי מבוטלים, למשל נושא ההרתעה שהוא חשוב ביותר.
צר לי שדן חלוץ התפתה לכתוב מאמר שאמור היה להלל ולשבח את צה"ל כולו, כפי שבאמת מגיע לכל אחד ואחת מחיילי וחיילות צה"ל, אך נפל אל תוך המלנכוליה שאינה מומלצת למי שמבקש להיות החוקר האובייקטיבי.
צה"ל יקר לכולם, כלומר לאלה המוכנים לשרת בו ולאלה אשר מוצאים את הדרך לא לעשות זאת. למען ילדינו, יש עוד עבודה רבה מאוד כדי לתקן את הפגמים הרבים מדי בצה"ל. אשכנזי החל בכך בהצלחה בלתי מבוטלת, וגנץ עושה רושם שהוא יודע היטב מה צריך לעשות. יש לקוות שילדינו לא יצטרכו להילחם שוב בשום מלחמה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.