Let’s talk דוגרי!
אדוני ראש הממשלה, תודה שהזמנת אותי לדבר איתך דוגרי.
כאשר עמדת על הדוכן באו"ם ואמרת לאבו-מאזן "Let’s talk דוגרי", ידעתי ישר שאני קופץ ולוקח טרמפ על האמירה הזו שלך, פשוט משום שעד אותו היום לא חשבתי שאת בכלל מסוגל להיות דוגרי.
ולמרות שאני לא אבו-מאזן, הסכמת להיפגש איתי ולהיות דוגרי איתי, ועל כך אני מודה לך.
זה יום מיוחד עבורי, לשבת כאן מולך ולהיות במצב שבו אתה מאזין לי, ולא מדבר כאשר אני מאזין לך.
אם להודות על האמת, יש בי משהו ממך, לפחות במובן הזה שגם אני לא ממש נוטה להקשיב, וגם אני מעדיף לדבר, וגם אני תמיד נוטה להאמין שאני יודע את האמת טוב יותר מאלה המאזינים לי, כך שאנחנו באותה הסירה במובן הזה, ועל כן המעמד הזה יותר נוח לי מאשר לך.
ודווקא משום כך אני רוצה להודות לך על ההזדמנות הזו, כי אני יודע כמה קשה לאדם שרגיל לדבר, למצוא את עצמו פתאום במצב של מאזין.
אז הנה, פתחנו בגילוי לב, זה כבר דוגרי!
אבל בוא נודה על האמת אדוני ראש הממשלה שלי. לא באנו הנה כדי לטפוח לעצמנו על השכם עבור עצם הפגישה הזו, וגם לא על עניין הדוגרי. באנו הנה כדי ללבן נושא ששנינו לא ממש רואים עין בעין, לשים אותו על השולחן ולברר אחת ולתמיד מה עושים עם החרא הזה שצף ועולה כל הזמן ולא משנה כמה מנסים להטביע אותו.
אני מניח שאתה כבר מבין שבאתי עם נושא טעון מאוד, כדי להגיע איתך להסכמה, ולא כדי לריב איתך.
אז בוא נעבור לעיקר לפני שנתעייף מכל ההקדמה המנומסת הזו? מה אתה אומר?
אחלה! אז יאללה נעבור לעניין!
אני רוצה שנדבר על השילוב שאף פעם לא מדברים עליו, והוא הנושא הביטחוני/מדיני, והנושא החברתי/כלכלי.
הרי ברור גם לי וגם לך, ובטח לעוד המון אנשים בציבוריות שלנו ששני הנושאים הללו מחוברים כמו שני תאומים סיאמיים, ואנחנו משלים את עצמנו במסגרת השיח הציבורי כאשר אנחנו מנהלים את הדיונים האלה בנפרד, כאילו אין ביניהם שום קשר.
הרי מספיק להביט לשניה אחת בדוח של טרכטנברג כדי לראות איך אפילו הוא כורך את שניהם יחד בניסיון למזער תקציבים לביטחון על-מנת להעביר אותם לשיפור פני החברה.
אפילו טרכטנברג, שאתה אדוני מינית אותו, מגיש לך על מגש של כסף את הפתרון, אבל למעשה הגדולה של טרכטנברג היא במסר הסמוי שלו ולא במסר הגלוי.
בקרוב מאוד האזרחים כבר יזהו
מה שטרכטנברג אומר לך למעשה הוא שבקרוב מאוד האזרחים כבר יבינו את מה שהיה לא מובן להם עד עכשיו, שאת מחיר המלחמה אנחנו משלמים גם בדם ההרוגים, וגם בקצבאות הביטוח הלאומי לנכים, לאלמנות ויתומים, וגם בצורך לתחזק את הצבא שכולנו גאים בו עם תקציבי ענק, עם מטוסים וטנקים וכיפות ברזל ולוויינים ומיליארדים עצומים שנשפכים על הביטחון, רק בגלל שאין לנו ביטחון.
מה שטרכטנברג אומר לך אדוני, זה שהוא כבר הניח את הנושא על השולחן, ובקרוב מאוד האזרחים יזהו את הקשר בין השניים, ויבינו שלמלחמה יש מחיר גם כאשר לא נהרגים חיילים.
ואין יום טוב מערב יום הכיפורים לדבר על הנושא הזה אדוני ראש הממשלה שלי. זהו יום של חשבון נפש, זוהי שעת הנפש, ואולי יותר מכל זוהי השעה להביע גם את שאט הנפש, מכל מה שנגלה לעינינו כאשר אנחנו עושים את שעת הנפש שלנו ונזכרים גם בתנועות המחאה. גם בתנועת המחאה של מוטי אשכנזי וגם בתנועת המחאה של דפני ליף ואיציק שמולי.
1977 - אם אין שלום אין ביטחון
את הכשל הלוגי של אי היכולת לראות את החיבור בין מחיר המלחמה למחיר החברתי, כנראה שכבר עברנו. אפילו אתה כבר לא יכול לומר לבוחרים שלך את השטויות של "שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן".
אתה הרי יודע שמי שהקים את התנועה שבראשה אתה עומד היום היה האדם הראשון שהביא את המנהיג הערבי הראשון לישראל וחתם איתו על הסכם שלום.
1977 הייתה שנה של מהפך בתולדות קוממיותה של מדינת ישראל, כאשר המוני אזרחים שלא הרגישו חלק מהמשחק הדמוקרטי של ישראל הניפו את מנחם בגין על ראש שמחתם הישר אל כסא ראש הממשלה. הוא נבחר על-רקע אפליה חברתית והוא הביא לא התבלבל אף לרגע בין מחויבותו לבוחרים שהביאו אותו אל כס ראש הממשלה, לבין מחויבותו להיות מנהיג של כלל אזרחי ישראל. מנחם בגין לא עשה שלום על-מנת להיטיב את הכלכלה הישראלית, הוא עשה אותו כי זה הדבר הנכון לעשות בלי שום קשר לכלכלה - זה הדבר הנכון לעשות עבור החברה הישראלית.
1973 - אם אין שלום יש מלחמה
שמתי לב אדוני שאתה מאבד קצת את הנחת מהשיחה הזו, ואני מתנצל.
לא התכוונתי לתת לך שיעור בהיסטוריה. אני יודע שאתה בנו של היסטוריון ואת ההיסטוריה אתה מכיר היטב, או לפחות את החלקים ממנה שאתה מאמין שמחזקים את עמדותיך ואמונותיך.
אז אני רוצה לספר לך סיפור אישי קצר על המרחק שבין מי שהייתי במלחמת יום הכיפורים לבין מי שאני היום.
1973 - מלחמת יום הכיפורים שלי
כשנשמעה האזעקה בצהרי יום הכיפורים של אז, זה היה אחרי שכבר ראינו מאות טנקים חולפים מול הבית שלי, והתמונה הבאה שאני זוכר היא של אבא שלי מגיע הביתה בריצה מבית הכנסת, טס אל הבוידעם, מוציא שק עם ציוד צבאי ורץ מהבית.
אני זוכר את אמא שלי אוספת אל חיקה את אחי הקטן שהיה עדיין תינוק, וטסה מבוהלת במורד המדרגות כשאני נגרר אחריה. אני זוכר ימים ארוכים של שהיה במקלט ביחד עם יתר דיירי הבניין שגרנו בו. ובעיקר אני זוכר שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי את כולם מאבדים ביטחון, וזו הייתה הפעם שהבנתי מהו פחד. הייתי רק בן 4 אדוני ראש הממשלה שלי, ולא ידעתי אם אבא שלי יחזור הביתה בכלל, ולא ידעתי מה לעשות כדי להחזיר לכל המבוהלים האלה את הביטחון. הייתי ילד שאיבד את הביטחון והתמימות במכה.
היום אדוני ראש הממשלה שלי, אני אבא בעצמי. כמוך. וכאשר יצאתי עם הבת שלי מביקור אצל הסבא והסבתא שלה לפני חודשיים, זה היה בעיצומו של תרגיל פיקוד העורף, והייתה טעות שגרמה לצפירה להיות צפירה עולה ויורדת במקום צפירת תרגיל.
ביתי לא נבהלה, היא צעירה מדי עדיין. גם אני לא נבהלתי. אני כבר מבוגר מדי וראיתי יותר מדי כנראה.
אבל המעמד הזה חידד לי את מה שיכול לקרות שוב, במודל של מה שקרה לי אז.
2011 אדוני ראש הממשלה שלי, רגע לפני המלחמה הבאה
אני בטוח אדוני ראש הממשלה שלי, שכאשר אתה לבד עם עצמך, ולא מרגיש צורך לגונן על עמדותיך ואמונותיך, אתה שואל את עצמך מה נכון ומה אתה אמור לעשות באמת עם החרא הזה שמונח לפתחך.
מצד אחד, אתה יודע שמחיר העדר השלום הוא המלחמה, ומחיר המלחמה הוא עול כלכלי שמונע מאיתנו את היכולת לקיים חברה כלכלית וכלכלה חברתית, ולחיות כעם רגיל בתוך משפחת העמים.
אבל לך תסביר לדפני ליף או לאיציק שמולי שאין כסף לשטויות שלהם עכשיו ושבמקום להתפנק על סושי ולגור בתל אביב, שילכו לאכול מז'לוף ולהפריח את הנגב או הגליל. אבל טרכטנברג מנע ממך את היכולת הזו. הוא שם את המשוואה מול האזרחים קבל עם ועדה. לא רוצים שלום? תשלמו ותשתקו!
מצד שני, אתה לא ממש יכול לעשות משהו כי הכוח הפוליטי שלך, זה שבנית בעמל רב במשך כמעט שני עשורים, רץ איתך כי רצת על הקווים של "יתנו יקבלו", "הטרור העזאתי", וכל יתר הפנינים המייצרות את הדינאמיקה של "הוא התחיל". המצביעים שלך רוצים להישאר בשטחים שעליהם אמורה לקום מדינה פלשתינית. אתה מחושק מכל כיוון, ושר החוץ שלך מעסיק אותך בלנסות לפרום את התסבוכות המדיניות, בעת שנושאי המסכות החברתיות מחשקים אותך עם תסבוכות כלכליות.
2012 אדוני ראש הממשלה - היא שנה של מלחמה (או הזדמנות)
אם יהיה לנו מזל, העולם יתגייס ויסייע עם האירנים.
אם יהיה לנו מזל, העולם יתגייס ויטפל באסאד לפני שהוא משגר עשרות אלפי טילים אלינו.
אם יהיה לנו מזל, האמריקנים יצליחו להרגיע את
ארדואן עם כמה מטוסים חדשים.
אם יהיה לנו מזל, התקציב האמריקני יצליח לקנות קצת שקט בתוך המהומה הפוליטית במצריים.
אם יהיה לנו מזל, הפלשתינים יגייסו רוב של 9, וארה"ב תטיל ווטו.
אם יהיה לנו מזל, הווטו האמריקני לא יראה בעיני העולם כמו הווטו הרוסי של הסנקציות על אסאד.
אם יהיה לנו מזל, המלחמה הבאה עדיין לא תכריע אותנו, ורק איזה אגרנט יספר לנו אחרי כמה עשרות אלפי הרוגים שהיה מחדל בדרג הצבאי ויתעלם מהדרג המדיני.
אבל מה אם פתאום נחליט שאנחנו רוצים מציאות של גם וגם במקום מציאות של או-או?
אבל מה אם יהיה לנו שכל במקום מזל?
אם יהיה לנו שכל, אתה תקדים תרופה למכה, ותטרוף את הקלפים של כולם, תזמין את אבו מאזן לשיחה כמו שאנחנו מנהלים כרגע, ותעשה איתו שלום.
אם יהיה לנו שכל, אתה תשנה את כללי המשחק ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של אסאד, ארדואן, טנטאווי ו
אחמדינג'אד - כי אף אחד לא יוכל לשלוף את הטיעון הפלשתיני השחוק.
אם יהיה לנו מזל, אז אתה תוביל מהלך של ברית שלום עם הפלשתינים שתוביל איתה השקעות ענק של ארה"ב, סעודיה, איחוד האמירויות, ותקים כאן גן עדן כלכלי עם שיתוף פעולה ישראלי פלשתיני שיוציא לכולם את העוקץ של האיסלאם הקיצוני, וייצור כאן מרכז הייטק עולמי.
אם יהיה לנו מזל, השלום יביא איתו שגשוג כלכלי כמו שרק שלום יכול להביא, והקרקס של דפני והכוח האלקטורלי של איציק שמולי לא יטריד אותך יותר. ואתה יודע מה? הם גם לא יטרידו אותנו יותר. ואתה יודע מי עוד לא יטריד אותנו? אף אחד לא יטריד אותנו יותר. גם לא המתנחלים המשוועים לתקציבים ולדיור ולביטחון, וגם לא החישוקים המדיניים וגם לא החישוקים ה"חברתיים".
אם יהיה לנו מזל, אז ביום שני הקרוב לא תנסה להעביר את דוח טרכטנברג כהצעה במסגרתה הציבור צריך לבחור בין ביטחון לכלכלה. בין לחיות בביטחון או לחיות בשובע.
אם יהיה לנו מזל, אתה תהפוך את הקערה על פיה, וביום שני במקום להצביע על מה שכתוב בדוח טרכטנברג, תצביע על מה שהוא אומר - ומה שהוא באמת אומר זה את מה שאתה כבר יודע כשאתה מהנהן בראשך כאשר אתה יושב מולי ומאזין.
נראה לי שאתה כבר מבין אדוני ראש הממשלה שלי, אם אין שלום אין ביטחון, ואם אין ביטחון אין כלכלה. ואז מה שיש זה מלחמה והרוגים ואנשים שלא גומרים את החודש.
אני מתנצל אדוני ראש הממשלה שלי שאני מוכרח לרוץ עכשיו כדי להגיע הביתה לפני הארוחה המפסקת.
אני באמת מודה לך על ההזדמנות הזו, ואני רוצה לאחל לך גמר חתימה טובה, גם על-ידי הקב"ה עבורך בספר החיים שלך, וגם על ידיך בהסכם עם אבו-מאזן ובספר החיים של כולנו.
חתימה טובה. 
