בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
התקשורת גילתה חוסר אחריות לכל אורך פרשת שליט, ומפגינה את אותה תכונה בטיפולה בקיצוץ בתקציב הביטחון ● במערכת הבריאות הופגן חוסר אחריות בפרשת האלטרוקסין, והמתמחים בהתלהמותם הורסים את משפט העבודה הקיבוצי ● במחאה החברתית מצפים אנשים חסרי אחריות שאנחנו נממן את המותרות שהם צורכים, ובמקביל דוחפים לחו"ל את כספי התאגידים הגדולים
|
[צילום: איציק וולף]
|
|
|
כאשר הועמדו לדין כמה מעובדי משרד הבריאות בפרשת רמדיה, הקל עימם בית המשפט. השופטת ליה לב-און הסבירה מדוע: "מטרת הגשת כתב האישום הייתה בעיקרה, כדי להרתיע עובדי ציבור העומדים בצמתי פיקוח מסטייה מנהלים, גם מקום בו אין הקפדה על מילוי הוראות נוהל. הצדדים הסכימו כי במידה משמעותית תכלית זו הושגה, משלאחר האסון נלמדו הליקויים נעשו שינויים אצל גורמי הפיקוח במשרד הבריאות ובמערכות פיקוח בתוך ומחוץ לישראל, קודם הטיפול בליקויים מערכתיים... הובהרו נהלי עבודה, גדל היקף הבדיקות והורחבו סמכויות הבדיקה של המפקחים". באה פרשת האלטורקסין, שחשף עמיתי איציק וולף (ולא ידיעות אחרונות, המתעקש בעזות מצח לנכס לעצמו את הגילוי), וגילתה שעולם כמנהגו נוהג. פריגו שינתה את הרכב התרופה, מבלי לדווח למשרד הבריאות. והיכן היה הפיקוח של המשרד? האם כל תפקידו מתמצה בקבלת דיווחים מהחברות? הוא לא אמור לקרוא מידע, להצליב נתונים, לעשות בדיקות יזומות? בקיצור: איפה האחריות של מי שאמור לשמור על בריאותנו וחיינו?
|
|
[צילום: AP]
|
|
|
הרופאים המתמחים פועלים לא רק בחוסר היגיון ובניגוד לחוק, אלא גם בחוסר אחריות. אינני מתכוון להפקרת החולים; זה מובן מאליו. אני מתכוון להשלכות הקשות של התנהלותם על משפט העבודה הקיבוצי, שנועד בראש ובראשונה להגן על העובדים, אשר כקבוצה יש להם כמובן הרבה יותר כוח מאשר כבודדים. יסוד משפט העבודה הקיבוצי הוא שהמעסיק מחויב לנהל מו"מ עם הארגון היציג של העובדים, וההבנות בין הצדדים מחייבות את שניהם. תארו לעצמכם שסמנכ"ל הכספים באיכילוב היה מודיע שההבנות בין הממונה על השכר לבין הרופאים אינן מקובלות עליו, והוא לא ישלם את תוספות השכר שנקבעו; האדמה הייתה רועדת, ובצדק. המתמחים עושים בדיוק אותו הדבר, מן הכיוון השני, כאשר הם מודיעים שההבנות בין הארגון היציג שלהם לבין המדינה אינן מקובלות עליהם. זוהי פריצת גדר מסוכנת. מחר יבואו המתמחים האורתופדים ויגידו שזה לא מתאים להם, ואחר כך יבואו המתמחים האורתופדים בבאר שבע, ואחר כך יבואו המתמחים האורתופדים בבאר שבע שיש להם שלושה ילדים. אין לדבר סוף. כל קבוצה תקים לעצמה ארגון משלה ותנהל מו"מ משלה ותשבות לבדה. התוצאה תהיה חיסול משפט העבודה הקיבוצי ופגיעה אנושה בעובדים. מרוב התלהמות, המתמחים לא חושבים לרגע על התוצאות ההרסניות של מעשיהם.
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
כבר עמדתי השבוע על מסכת השקרים והמניפולציות שיצאה מ"גורמים במערכת הביטחון" לאחר ההחלטה על קיצוץ 3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון. הפעם אני מבקש להתייחס לעצם הפרסום של הדברים; ראיתי אותם ב-ynet ולאחר מכן ב ידיעות אחרונות, אך סביר להניח שהם פורסמו לא רק שם. עיתונאי לא צריך לפרסם כל מה שאומרים לו. אם הדברים משוללי היגיון בסיסי, האחריות המינימלית היא לבקש הסברים, ואם גם הללו אינם מתקבלים על הדעת - לא לפרסם. זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות לנוכח אותם דיבורי סרק, לפיהם 3 מיליארד שקל הם המחיר של החץ ושל כיפת ברזל ושל שליש מהפעלת המטוסים ושל חמישית מהפעלת הטנקים ושל מלחמת הסייבר ושל מלאי תחמושת - כולם יחדיו. הרי אם כל זה עולה 5% מתקציב הביטחון, להיכן הולכים 95% הנותרים? שוב הוכח, שהתקשורת שלנו אינה רצינית ואינה חושבת. שוב הוכח, שכתבים צבאיים הם לעיתים קרובות שלוחות-בפועל של דובר צה"ל. לאלה נאמר, שיזכרו היטב את דברי חז"ל: "זה עונשו של בדאי - אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו".
|
|
[צילום: תמר מצפי/באדיבות גלובס]
|
|
|
ראו מה אמר נוחי דנקנר אחרי שסיכם על מכירת השליטה בשופרסל: "אני פועל לצמצם את פעילותה של אי.די.בי בישראל". אומר את זה איש עסקים מתון ושקול, שכמעט ואינו מדבר עם התקשורת. והוא לא אומר זאת כהתרסה, אלא מתוך השלמה עם המציאות. הרי אם רוצים שימכור כמה מאחזקותיו המרכזיות, ובמקביל מטילים עליו מגבלות לגבי השימוש בכסף, מה נותר לו? - להוציא אותו לחו"ל. מובן שאחר כך יבואו אותם פופוליסטים בתקשורת ובפוליטיקה, הדוחפים החוצה את דנקנר וחבריו, ויקימו קול זעקה: איך העזת לסכן את כספי הציבור בקרדיט סוויס או בנדל"ן ברומניה או בתקשורת בסינגפור?! לפני שממהרים לתלות את הטייקונים בכיכר העיר, כדאי לעצור ולחשוב באחריות. האם המשק הקטן והמסוגר הזה באמת כל כך ריכוזי? האם יש לנו חלופות טובות יותר מאשר בעלי השליטה הנוכחיים? האם אנחנו באמת רוצים שהם יקחו את הכסף וישקיעו אותו מעבר לים? קצת אחריות, בבקשה.
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
כלכליסט מפרסם מזה מספר חודשים שיחות עם משפחות ממעמד הביניים, על-מנת להראות עד כמה מצבן קשה. הבעיה היא, שבחלק ניכר מן המקרים מתברר, שהמרואיינים נוהגים בחוסר אחריות פיננסית - ואחר כך מצפים שמישהו (המדינה, אני, אתם) נסייע להם. הנה דוגמה של מרואיינת מיום ראשון השבוע, שמפאת כבודה לא נחזור על שמה. מדובר בגרושה ואם לילדה בת עשר, המוציאה 12,760.50 שקל בחודש. פירוט ההוצאות מגלה כמה סעיפים מעניינים: חדר כושר - 369 שקל; שלושה חוגים לילדה - 590 שקל; בילויים - 500 שקל; כלב - 250 שקל. חשבון פשוט מלמד שמדובר ב-13% מן ההוצאות החודשיות. כל אלו, גבירתי, הן מותרות. אם אין לך מספיק הכנסות, ותרי עליהם. אף אחד לא צריך לממן את זה בשבילך.
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
המחיר המופקע והמסוכן שנשלם כולנו בעסקת שליט הוא בין היתר, ובמידה לא מבוטלת, תוצאה של חוסר האחריות המתמשך של התקשורת. כתבתי את זה השבוע, ואחד הטוקבקיסטים ביקש שמות. ובכן, תשובתי פשוטה: כמעט כולם. בן-דרור ימיני ו בן כספית במעריב התנגדו זמן רב למחיר הזה, ואני מתקשה לזכור מי עוד. כל השאר פמפמו שוב ושוב ושוב שצריך להחזיר את גלעד "בכל מחיר". זהו אולי חוסר האחריות הגדול מכולם. מה זה "בכל מחיר"? אם היו דורשים שנשחרר את כל האסירים הביטחוניים באשר הם? אם היו דורשים שנסיר את הסגר מעזה? אם היו דורשים שלא נחסל יותר לעולם איש מראשי החמאס? אם היו דורשים שצה"ל יסוג למרחק של 5 ק"מ מגבול הרצועה? הרי את המחיר הזה לא היה איש מוכן לשלם. לכן, "בכל מחיר" פירושו היה: בכל מה שהחמאס בנדיבותו מוכן להסתפק בו.
|
|
תאריך:
|
13/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
14/10/2011
|
|
איתמר לוין
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
זאב רעב
|
14/10/11 10:27
|
|
2
|
|
כספי
|
14/10/11 11:00
|
|
נורא ברור שבזמן כתיבת הפוסט הזה נקוות בעיניי דמעות. חמש שנים המתנו לידיעות המשמחות האלו. 5 שנים מטורפות, מלאות באירועים, מחאות. לאף-אחד אין מושג אפילו איך מתחילים לסכם חמש שנים כאלה. אבל יותר מכל, מדובר בחמש שנים שבהן הרעיון שגלעד שליט ישוב היה בגדר רעיון ריאלי, אבל כזה המתרחק מן המציאות הריאלית מידי יום. לחשוב על האופציה שבשבוע הבא כבר נצפה בו מבעד למסכי הטלוויזיה זו הזיה אחת גדולה. הזיה שעומדת להפוך למציאות. השאלה היא עם מה אנחנו יוצאים מכל התהליך הזה, שאו-טו-טו מסתיים לו?
|
|
|
"זו לא עסקה זו כניעה" קוננו המתנגדים. "ישראל ירדה על ברכיה לפני חמאס", כתבו המטיפים למלחמה חסרת מחיר בחמאס. טעות. איוולת. אין מלחמה שאין לה מחיר.
|
|
|
מאחר שסביר להניח שמאמצי הטיפות של חיילים ימשכו ביתר שאת ,בפרט ברוח הגבית שניתנה להם בעסקת גלעד שליט, והם גם הבטיחו זאת, יש היום צורך יותר מתמיד להיערך לכך.
|
|
|
שובל ביקשה שאזמין אותה לארוחת בוקר, וכך בבוקרו של ערב חג ישבנו אחייניתי ואני בבית הקפה שהוא משרדי בשבועות האחרונים. זה המקום לפגוש, להכיר, להתחבר לאנשים. שמחת אמש ניכרה על פני האנשים - גלעד עוד מעט בבית, ובית הקפה הכין את הסוכה לארח את האושפיזין. חשתי באווירה החגיגית באוויר שנמהלה בריח הגשם הקרב ובריח הקפה. שובל אוהבת SPACE, כדבריה, כשכוונתה להבנתי היא למרחב מחייה משלה, לזמן שלה, למחשבות שלה, לעצמה. קל להתחבר למילה SPACE במשמעות לעיל, כי כולנו אוהבים להיות חופשיים. ויש באמירה דגש רב על החופש: לבחור, להחליט, לעשות. במובן מסוים אל תלחיץ אותי, תן לי זמן לחשוב.
|
|
|
מאמרי הקודם "אסירי החמאס ונפתולי הנפש של מקבלי ההחלטות", הפך בין רגע ללא רלוונטי כשהתבשרנו על שחרור הצפוי של גלעד שליט. במאמר הזה עסקתי בתנאים המופלגים שמוענקים לאסירי החמאס בבתי הכלא בישראל ובחוסר היכולת של מקבלי ההחלטות להשתמש באסירים ובתנאים אלו כמנוף לשחרורו של גלעד שליט.
|
|
|
|
|
|
רפאל בוכניק
גם בשעתה היפה של ישראל, כאשר העולם מוחא לה כפיים והתעשיות הביטחוניות הישראליות זוקפות קומה לנוכח ההצלחות הטכנולוגיות ללא אח ורע, יש בקרבנו כאלה המתעקשים "להשבית שמחות" ולגמד את ממד...
|
|
|
יוסי אחימאיר
"ביבי נקלה, ביבי נבל, ביבי מושחת, ביבי שקרן, ביבי מאוס, ביבי תחמן"... כך נפתח ביום שלישי מאמר בעיתון ה"הגון", שופר הפלשתינים - הארץ
|
|
|
בעז שפירא
איזה מוח חולני יכול להעלות בדעתו לדאוג לתנאי הכליאה של המפלצות? איזה לב אטום ו/או ערל יכול להתעניין בגורלם של הראויים למות בייסורים כעונש על מעשיהם?
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|