בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
קוצרים את השקעות העבר <br>
|
רגע אחרי שגמרנו להתלהב מעוד פרס נובל הגיע הזמן לבחון כיצד ישראל הולכת ומאבדת את היתרון היחסי - המוח היהודי
|
פרופ' דן שכטמן [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
"העשור האבוד" - כך מגדירים ראשי האקדמיה את העשור הקודם. הנה כמה נתונים מדאיגים. לפני כ-15 שנים שיעור פרסום המאמרים המדעיים בישראל היה זהה לזה של כל מדינות ערב גם יחד ופי 10 מאלו של אירן. כיום, מדינות ערב מפרסמות פי 4 מישראל, ומאירן פי שניים. החברה הישראלית הולכת ומאבדת את היתרון היחסי | |
|
|
|
|
סיפורו של פרופ' דן שכטמן, זוכה פרס הנובל בכימיה, יזכה מתישהו לסרט - אמונה של איש אחד ניצחה את מצעד המפקפקים. מדינה שלמה צהלה והתרגשה איתו השבוע - עוד זוכה פרס נובל נוסף לארון הישראלי - העשירי במספר, ארבעה מהם בכימיה, ושניים בכלכלה (כולם בעשור האחרון), וכמובן ש"י עגנון הגדול. על פרס נובל לשלום כמה מילים בהמשך. זהו מספר מדהים ובלתי נתפש, בוודאי ביחס לגודל האוכלוסיה. תנצרו היטב את רגעי השמחה וה"גאווה ישראלית" - צפויים לנו עוד מעטים מהם בשנים הקרובות - אך כולם בנויים על השקעות העבר. התגלית של של פרופ' שכטמן התרחשה לפני כמעט 30 שנה. זהו פרק זמן טיפוסי במדעים עד להכרה בדמות פרס נובל. גם פריצות הדרך במחקריה של זוכת פרס נובל נוספת בכימיה, עדה יונת, התרחשו בשנות ה-80. הצלחות אלו, יותר משהן מעידות על מצב האקדמיה בישראל היום, מלמדות אותנו על מצבה בעבר. מושג מוכר מתחום ניתוח חברות עסקיות הוא "יכולות ליבה" (core competence) - אלו הם התחומים שבהם הארגון מצטיין ומהם הוא משיג יתרון תחרותי - ובפשטות - מה הארגון יודע לעשות הכי טוב. חכמת העסקים גורסת שעל הארגון לשמר בתוכו את יכולות הליבה, ולהשקיע ולפתח אותן. עם כל הכבוד לגילויי הגז ולפוספסטים, המשאב החשוב בישראל הוא ההון האנושי. גם בתחום הזה - נודה על האמת - איננו גאוני שיווק אמריקנים בנוסח סטיב ג'ובס או מצטיינים גדולים בניהול, ארגון וסדר. כוחנו במוחנו - ובעיקר בתחומי הטכנולוגיה והמדע. כלל ידוע הוא שכאשר עומדים במקום למעשה נעים לאחור. "העשור האבוד" - כך מגדירים ראשי האקדמיה את העשור הקודם שבו, לדבריהם, ההשקעה הממשלתית במחקר ובהשכלה גבוהה ירדה באופן משמעותי. באותה נשימה הם מברכים את שר האוצר על שיפור שחל בתחום בשנתיים האחרונות. ולמי שתוהה לגבי מצב היתרון היחסי של ישראל ביחס לשכנותיה - הנה כמה נתונים מדאיגים. לפני כ-15 שנים שיעור פרסום המאמרים המדעיים בישראל היה זהה לזה של כל מדינות ערב גם יחד ופי 10 מאלו של אירן. כיום, מדינות ערב מפרסמות פי 4 מישראל, ומאירן פי שניים. החברה הישראלית הולכת ומאבדת את היתרון היחסי.
|
"הפוטנציאל הבא לפרס נובל עוזב לארה"ב"
|
|
שני תלמידי חכמים היו בארצנו, מבריקים וגאונים בצורה נדירה. לאחר דוקטורט במדעים בישראל הם נסעו לארה"ב לשתיים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם להשלמת פוסט-דוקטורט. בתום כמה שנות מחקר מוצלח הם פנו לשוב ארצה. ואל יקל הדבר בעיניכם. הם היו צריכים להדוף הצעות מפתות ממוסדות שעל התנאים ועל תקציבי המחקר שלהם בארץ אפשר רק לחלום. בישראל לא בדיוק חיכו להם בזרועות פתוחות. נהפוך הוא. האחד עבר מסלול ייסורים עד לקבלת משרה באוניברסיטה העברית, השני אף לזה לא זכה. אוניברסיטה מובילה בארה"ב מיהרה לקפוץ על המציאה, היא גם הסכימה שהוא יגור בישראל - והוא נע ונד על הקו הטרנס-אטלנטי. ואם בגאונים נדירים עסקינן מה יגידו "סתם" אנשים מבריקים? "הפוטנציאל הבא לפרס נובל עוזב לארה"ב" - התבטא לפני כמה שנים פרופ' אייל וינטר, מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית. אך הבעיה אינה פרסי נובל - הם הדובדבן שבקצפת - אלא כלל הסביבה המדעית-טכנולוגית-מחקרית בישראל. 50 אחוז מהייצוא הישראלי מקורו בהיי-טק - אך תעשיית ההיי-טק לא צומחת על עלה נידף אלא על תשתית רחבה הכוללת גם את המחקר האקדמי ואיכות הסטודנטים והדוקטורנטים שהוא מנפיק. רבות מהתגליות באקדמיה מחלחלות לחברות טכנולוגיות ורפואיות, חלק מהחוקרים עובדים במשרה חלקית בתעשיה, ובוגרי תארים גבוהים מהווים את חיל החלוץ הטכנולוגי בתעשיה הישראלית. לעולם לא נוכל לנצח את הר הכסף של מוסדות המחקר האמריקנים - אבל בואו לפחות ניתן תחרות הוגנת. 30 השנים שעברו מהגילוי של פרופ' שכטמן ועד לקבלת הפרס מאפיינים את קבועי הזמן להכרה בעולם המדע. היפוכו של דבר נמצא בפרס נובל לשלום. כמה עלוב ופתאטי, כמעט סרקסטי, נראה היום הפרס שקיבלו פרס, רבין וערפאת. על זה של אובמה באמת אין צורך להאריך בדברים.
|
|
תאריך:
|
17/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
17/10/2011
|
|
איתמר ברתור
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
שגיא85
|
18/10/11 09:41
|
|
מדי פעם, כלומר פעם בשבוע לפחות, עולה דמות ציבורית מרשימה ומהורהרת על גלי האתר או מדפיסה מאמר שמן בעיתון תחת הכותרת "להיות עם ככל העמים".
|
|
|
עסקת גלעד שליט המתקרבת העלתה, ראשית מפי ראש הממשלה ואז מצד גורמי התקשורת, את התזה (התיאולוגית במידת מה) לפיה שחרור גלעד תמורת אלף מחבלים הוא בבחינת הוכחה להיותו של העם היהודי "עם מיוחד". ייחודו הוא בכך שחבריו חשים ערבות וקרבה אחד כלפי רעו, עד כדי כך שאם מי מהם (מאיתנו) מצוי בסכנת חיים, או בסכנה אחרת, יתרת השייכים לעם עושים הכל על-מנת להציל את המסכן, גם במחיר סכנה לכלל האנשים. ה"הוכחה" לאותה תזה היא הסקרים המראים כי רוב מכריע של הציבור מאמין שמצבו הביטחוני יורע בעקבות שחרור אלף המחבלים ואף על-פי כן אותו רוב מכריע הוא גם בעד העסקה. במילים אחרות, על-מנת להציל את גלעד שליט רוב הציבור מוכן לסכן את עצמו.
|
|
|
אחת השאלות המעניינות העולות מתוך עסקת שחרור גלעד שליט היא: כיצד ברגותי לא היה ברשימת המשוחררים?
|
|
|
מה"עיתון לאנשים חושבים" (ובלבד שיחשבו ברוח מרצ) ועד האנשים ש"אינם חושבים" (אלא פועלים לפי הרגש בלבד), וכמובן בכל רחבי עדר התקשורת והפרשנים - שדעתם אחידה (כרגיל) ונעדרת ביקורתיות - כל עוד ראש הממשלה נתניהו הולך בתלם ופועל על-פי תכתיביהם הקולניים - גל שמחה הציף את הציבור הישראלי החוגג את שובו הצפוי של החייל (החייל ולא "הילד"!) השבוי. ביטאון מרצ אפילו יצא מגדרו והכתיר את נתניהו שנוא-נפשו כ"מנהיג נולד", ובלבד שימשיך וישלם אתננים לאויב.
|
|
|
השופט אדמונד לוי פרש בשבוע שעבר מכהונתו בבית המשפט העליון ובכך הותיר את המוסד ללא שופטים ממוצא מזרחי, דהיינו, שמוצאם מאחת מארצות ערב. השופט לוי תואר כ"אאוטסיידר" וכמי שמונה לבית המשפט העליון בשל "דיל" שכפה שר המשפטים על הנשיא בדימוס ברק שהתנגד למינוי, אך הסכים "לבלוע" אותו על-מנת למנות את המועמדת שלו, השופטת אילה פרוקצ'יה. סופר לנו לא אחת כי לשופט לוי לא היו חברים בעליון והוא לא קיים עם עמיתיו קשרים חברתיים - מעניין מדוע? בנסיבות אלו איש לא הופתע מכך שסירב לקיים את טקס הפרידה המסורתי בנוכחות בכירי עולם המשפט.
|
|
|
|
|
|
רפאל בוכניק
התעלומה האופפת את היעלמותו של יחיא סינואר מהספקטרום התקשורתי ומהפגנת נוכחות פיזית בשטח, שומה שתעלה סימני שאלה באשר למידת תפקודו, או אף גורלו התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
|
|
|
חיים רמון
יש רבים בדרג הצבאי ובדרג המדיני שהיו צריכים ללכת הביתה עוד לפני חליוה, ואני מקווה שכך יקרה בעתיד הקרוב
|
|
|
הרצל ובלפור חקק
דברי הספד עם הבאתה למנוחות של המשוררת דלית בת אדם שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|