כל מי שצפה בבוקרו של יום אתמול ב"ראיון" שנערך בין
גלעד שליט לבין כתבת רשת הטלוויזיה המצרית, שהירה אמין, לא יכול היה שלא להתמלא בבעתה: הראיון הסובייטי הכפוי הזה נתן לצופה הישראלי קורטוב של טעימה מהסיוט המתמשך שעבר שליט בשבי החמאס.
מעבר לכל תילי הפרשנויות, אם יש דבר אחד שמלכד את כל עם ישראל בשתי היממות האחרונות, הריהו השמחה האדירה נוכח העובדה שהחייל הגיבור הזה צלח את חמש השנים הקשות האלה, ועתה הוא כבר בבית הוריו. התחושה הזו חוצה מחנות פוליטיים. עם ישראל הוכיח כי בשונה מרוב העמים, הוא דואג לגורל הלוחמים היקרים אשר נאבקים על זכותו לחיות במדינתו העצמאית. לא מדובר בסיסמאות ריקות: נתניהו ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם, שלפיה לטובת האתוס הלאומי הגדול, ישראל מוכנה לקחת סיכונים מורכבים.
קשה לחשוב על רגעים נוספים בשנים האחרונות שאיחדו וליכדו כל כך את העם. המומנט הזה הוא רגע מכונן נוסף בתודעה הישראלית. זה המקום הגדול, הקונצנזואלי, שבו עם שלם מחבק את הדבר החשוב ביותר לקיומו, והוא צבא ההגנה לישראל. החיבוק הגדול אשר לו זוכה שליט מגיע ממקום עמוק בתודעה הציונית. המוני ישראלים דומעים מול התמונות של חייל שזה עתה יצא מהשבי, מגייס את כל כוחותיו המעטים ומצדיע לראש הממשלה ששחרר אותו. פעם נוספת הוכח, שהלכידות הישראלית שחצובה עמוק בצור קיומנו, היא חלק מאתוס לאומי חי ונושם ואיננה מיתוס של כזב.
אך בד-בבד עם ההתרגשות הגדולה, ראוי להביט בביקורתיות במעשה ההשתקה של המשפחות השכולות. בישראל, ישנם רבבות אזרחים שנפגעו מהטרור הפלשתיני: מלבד הקורבנות, יש פצועים ונכים שהרצחנות הערבית הכתה בהם לכל שאר ימי חייהם. עליהם יש להוסיף מספר רב של בני משפחה הנושאים את כאב השכול מדי יום, ואחרים המתמודדים עם הצורך לסייע ליקיריהם הפגועים ולשאת עמם את המשא היומיומי של הטראומה הקשה. אף על-פי שהיו כלי תקשורת שנתנו להם במה, לקולם לא היה שום ערך ממשי. הם הודרו בפועל מהשיח הטלוויזיוני אשר ביכר קו מחשבתי אחיד על פני כל ניסיון לחשוב חשיבה ביקורתית חלופית. הם גם לא זכו לאותה מידת חשיפה אשר לה זכו תומכים עסקת שליט. ההגמוניה המחשבתית בארץ צריכה להדאיג את הציבור לא פחות ממעשיהם של הארכי-טרוריסטים הערבים ששוחררו מבתי הכלא בישראל. כל פעם מחדש, השיח הישראלי מתגלה כדוגמאטי ולא כבעל מכיל דעות אחרות שיש להן חשיבות רבה למרקם החיים האזרחי בארץ. זו דוגמאטיות שמייצרת גם טעויות קשות כמו ההינתקות, טרגדיה אשר חטיפת גלעד שליט היא צאצא ישיר שלה.
את שחרורו של גלעד שליט צריך לציין בשמחה, כי באמת יש לשמוח בחייל יהודי, ישראלי, שיצא את השבי האסלאמו-פשיסטי בעזה, ואין להקל ראש בעצם העובדה ששליט שרד את הפשיזם העזתי. אולם יש לגלות מידה של איפוק והרבה יותר סולידאריות עם המשפחות השכולות שקורבנן רב ועצום. ראוי שנבין, כי ביום שבו במצפה הילה החיים מתחילים לשוב אט-אט למסלולם, בבתים רבים בארץ עולים זיכרונות של חיים שנגדעו באחת בפעולות טרור אכזריות של הגרועים שבאויבי ישראל. לחברה הישראלית צריך להיות הכוח להכיל גם את אלה שעבורם, יום שחרור רוצחי קרוביהם מהכלא הוא יום אבל.
במערכה הארוכה על קוממיות יהודית בישראל, ראוי שוב להיזכר בדברי הרמטכ"ל משה דיין על קברו של החייל רועי רוטברג. דיין היטיב לסכם עת פסק: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי הערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
