העסקה במסגרתה שולם מחיר דמים כבד בצורת שחרור יותר מ-1000 אסירים תמורת חייל פשוט אחד, מעידה כי עם ישראל אינו ככל העמים. כותרות אמצעי התקשורת בעולם ביטאו זאת היטב, בהערצה גדולה על שחרור ביחס של 1=1000. הוכח שוב כי ליבם של מנהיגי ישראל אינו גס בחיי אדם. כמו-כן הוכח שוב כי ניתן להביא ו/או לכפות שינוי בעמדות מדיניים בכירים בישראל, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדרך של הפעלת לחץ-תקשורתי לא מתון. הנה, בסופו של דבר, ועל-אף חלוף הזמן (חמש שנים וארבעה חודשים), וזה החשוב, גלעד הושב הביתה. מדינת ישראל בכלל וגורמי הביטחון בפרט הוכיחו שוב כי הם עשו ויעשו כל שניתן כדי להשיב חייל שבוי/פצוע הביתה - גם אם מדובר במחיר דמים נוראי. המסר נקלט הייטב, ויילקח בחשבון על-ידי אזרחי ישראל וחייליה במיוחד; גם ארגוני הטרור רשמו זאת לפניהם בבואם לתכנן את החטיפות הבאות.

המשוואה המדוברת בימים אלה היא: גלעד שוחרר תמורת יותר מ-1000 אסירים. משוואה זו מאירה רק חלק מהאמת. כדאי לזכור:

מיד לאחר החטיפה, בעת משמרתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה, פתח צה"ל בהוראת הקבינט המדיני-ביטחוני ובראשם אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ, בשורה של מבצעים נקודתיים במיוחד ברצועת עזה. 12 מבצעים בוצעו ב-2006 ואלה כונו: "גשמי קיץ". באותם מבצעים שנמשכו כארבעה חודשים וגם לאחר מכן חוסלו 300 מאנשי החמאס ומארגוני טרור נוספים, ונפצעו מאות; זה מחיר הדמים האמיתי ששילמו ארגון החמאס וזרועותיו השונות כתוצאה ישירה מחטיפת גלעד שליט. במקביל הודק הסגר על רצועת עזה. תחנת הכוח הופצצה והושבתה. המחסור במוצרי יסוד ואפילו במתקנים רפואיים ובתרופות, החריף. סבל גדול נגרם לאוכלוסיה הפלשתינית ברצועה.

בעקבות החטיפה ביצע צה"ל גל מעצרים נרחב ביותר בשטחי יהודה ושומרון. מאות פעילי טרור מקרב אנשי החמאס, ולא רק, הוכנסו מאחורי סורג ובריח. צמרת החמאס הפוליטית ביהודה ושומרון הובאה לבתי המעצר בישראל. כך איבד החמאס את כוחו בשטחי יהודה ושומרון.

הפלשתינים שילמו מחיר נורא גם במהלך המבצע עופרת יצוקה, שאחד מיעדיו (נוסף לעילתו הרשמית: הפסקת ירי הטילים והמרגמות לעבר ישובי הדרום) היה השבת גלעד שליט. במבצע זה נהרגו יותר מ-1000 פלשתינים, בהם מאות מפעילי החמאס.

במבחן התוצאה: חטיפת החייל גלעד שליט לא השתלמה, כלל וכלל. ההתפכחות בוא תבוא גם בקרב האוכלוסיה הפלשתינית.

מדבריו של נתניהו אני למד: נתניהו הבטיח, נתניהו הביא, נתניהו שקל, נתניהו החליט, נתניהו החזיר, נתניהו ניהל מו"מ, וגם: עם ישראל חי, כמובן. כל יתר הגורמים שהתרוצצו, בהם שרי הממשלה וגורמי הביטחון, היו רק 'ניצבים' שרק ניסו להשיג צילום טוב עם גלעד, עם שובו המשמח. כדאי להפנים את דבריו של נתניהו, ולזכור ולהזכיר זאת - כשאותם אסירים-רוצחים משוחררים יבצעו את פיגועי הטרור שבדרך.

השלב הראשון בעסקה בוצע בהצלחה. השלב הבא הוא שחרור 550 אסירים פלשתינים מבתי הכלא בישראל. החמאס כבר הופך זאת לסלע מחלוקת - בדרישותיו לשחרר אסירים ביטחוניים ולא פליליים, על-אף שהוסכם, ומראש, כי ישראל לבדה היא שתקבע את רשימת המשוחררים. אם יסכים נתניהו לדרישה, ישוחררו רוצחים נוספים. את זה יש למנוע, ככל שניתן. ספק אם יעמוד נתניהו בלחצים, בעיקר מצד מצרים, ואם יקפיד על קיום העסקה ככתבה וכלשונה.

על-אף המאמץ להצניע את משמעות הדבר, צריך להודות כי נוהל מו"מ עם ארגון החמאס כדי לשחרר את גלעד שליט. זאת למרות מדיניותן המוצהרת של ממשלות ישראל: לא לקיים מו"מ עם ארגון טרור. כדאי לזכור זאת - אם וכאשר תידחה ממשלת נתניהו הצעות לקיים שיחות ישירות עם ראשי ארגון הטרור להגיע להסכם רחב הנוגע לכלל אזרחי ישראל.

הסכמת ממשלת נתניהו לביצוע העסקה עם החמאס, ולא במעט ההידברות הממושכת עם נציגי החמאס - גם אם נעשה הדבר בתיווך נציגי מצרים שהתרוצצו בין החדרים - דחקו הצידה את יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן. זה האחרון מוצג עתה ככלי ריק. הוא הבטיח לעמו הקמת מדינה, ונותר רק עם הצהרות באו"ם. אבו מאזן מודע היטב למצבו. לכן הגדיר את הרוצחים אנשי החמאס ששוחררו - "לוחמי ג'יאהד".

כדאי לשים לב: אבו מאזן גילה בנאומו ביום שלישי פרט מעניין מאוד. לדבריו, הובטח לו שלאחר יישום העסקה הנוכחית עם החמאס תבוצע עסקה נוספת, הפעם עמו, לשחרור מאות אסירים פלשתינים מן הפתח. לטענתו, ההבטחה ניתנה לו בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה, אך אולמרט ביקשו לשמור על-כך בסוד כדי שהדבר לא ישפיע לרעה על המו"מ לשחרור גלעד שליט שהתנהל גם באותה עת. השאלה היא: האם אכן נתן אולמרט הבטחה זו, שאינה ידועה עדיין ברבים, והאם יש תוקף לאותה החלטה.

ההסכם עם מצרים כולל, ככל הידוע, הבנות והסכמות לא מעטות. רק חלק מהן נודעו ברבים. מקצתן טרם פורסמו:

• הושגו הבנות בנוגע להסרה הדרגתית של המצור על הרצועה בכלל ועל נמל עזה בפרט;

• הושגו הבנות באשר לפתיחת השערים שבין הרצועה לבין סיני;

• התקיימו דיונים באשר לקליטת מנהיגי החמאס בשטח מצרים, המחפשים עתה מקלט חדש מחמת האירועים בסוריה;

• התקיימו שיחות לא מעטות לשיתוף פעולה כדי למנוע מגורמי אל-קאעידה לחדור לסיני. ישראל מסייעת בהעברת מידע מודיעיני בנושא זה;

• למצרים ולישראל אינטרס משותף: למנוע מאירן התחמשות בגרעין; ולמנוע מאירן ומטורקיה השפעה גדולה על מדיניות ערביות באזור;

כדאי לזכור: מצרים היא המדינה הערבית הגדולה באזור. אוכלוסייתה מונה כ-87 מיליון איש. מיליון תינוקות מדי שנה. בימי מובארק היא נחשבה למנהיגת האומה הערבית, במיוחד באזור. לישראל, אם-כן, אינטרס ראשון-במעלה, מעל ומעבר לסוגיית שליט, לחזקה וליתן לממשלתה לגיטימציה לשמירת מעמדה, כמו גם לשדלה לדחות את חיבוק הדוב של ארדואן, המנסה לנהל מדיניות איסלאמית קיצונית הכוללת חבירה עם אירן. כל זאת למרות הקושי שנוצר בעקבות "אביב העמים" - מצרים נשלטת עתה על-ידי צבאה, באמצעות מועצה צבאית.

בית המשפט העליון, ובראשו הנשיאה השופטת דורית ביניש, התחוורו ככלי ריק, כחותמת גומי. כפי שהם בדיוק, אגב, בעניינים מדיניים - כשהשופטים בוחרים לנהל דיון למראית עין בסוגיות שכאלה, במקום לדחות את העתירות על-הסף. שופטי בית המשפט העליון נאלצו לדחות ארבע עתירות, שנוסחו והוגשו בדם-ליבם של קורבנות הטרור ובני משפחותיהם, מבלי שקיימו דיון ממצה, ומבלי שניתן לעותרים יומם כדבעי. נסיבות אלה הוכיחו לביניש את מגבלות הכוח, אותן לא הבינה כדבעי בפרשת המגורשים ללבנון - כאשר ברוב חוצפתה אז, ובעזות מצח, ניסתה להכשיל החלטה שקיבלה ממשלתו של יצחק רבין: על גירוש מאות פעילי טרור ללבנון.

בשורה התחתונה: ישראל גבתה מחיר דמים כבד על חטיפת גלעד: מאות הרוגים מקרב הפלשתינים, יותר מאלף פצועים, הרס וחורבן ברצועה, סגר כבד. לאחר שיסתיימו החגיגות, יידרש גם העם הפלשתיני להסיק את המסקנות המתבקשות, ולבדוק: האם במבחן של 'עלות מול תועלת' כדאי היה לשלם את המחיר הנורא.