חיל אוויר תקף בלילה שבין שישי לשבת מחרטות לייצור טילים. עובדה. אין לי מלה להגיד עליה - מטוב ועד רע. לא מזה ולא מזה. אני לא מתערב בשיקולים ביטחוניים.
אין לי כלים מספיקים שבאמצעותם אני עשוי להצדיק את נחיצותה של פעולה זו או, לחילופין, לגנותה.
אני רק רוצה, אם יורשה, לתהות על אודות הלשון ושימושיה: האם מחרטות מייצרות טילים? אה, סליחה - ממתי?
פעם, לפנים, בתיכון, מי שנפלטו מבית-הספר הרגיל, העיוני, למדו מקצועות טכניים. אחד מהם נקרא 'אגרומכניקה'. אני לא יודע מה למדו שם התלמידים, אבל בסיומו של כל אחד מהשיעורים הם היו חוזרים כשבגדיהם מרובבים תלתלי-נחושת דקים.
הם חרטו במחרטות צורות שונות על גופים גליליים. למלאכתם היה שם: עיבוד שבבי.
האם ניתן לשער ולהקיש, כי גם בבתי המלאכה, שבהם מוצבות המחרטות בעזה, עוסקים, בעצם, בעיבוד השבבי - כלומר בגימור - שלהן "בלבד"? האם שם נותנים להן את ה"פיניש" ומשלימים את הגימורים האחרונים הנדרשים לשם הכשרתן לירי?
סביר להניח שאת החומר הגלמי של הטילים מעבדים בבתי יציקה, שבהם, אכן, מייצרים אותם. אם יש מקום וטעם להפציץ - וכאמור, אני לא נדרש כלל ועיקר לסוגייה זו - שם המקום.
משהו בסיסי לא מיישב את ההגיון עם העובדות ואת הנסיון עם הלשון: טילים לא מייצרים באמצעות מחרטות. זה לא יתכן. זה לא יכול להיות. משהו יסודי לא מסתדר במשפט הזה.
כל אחד מאתנו, איש במקומו ובתפקידו, שואף, בוודאי, לדיוק. הדיוק מתחייב מעצם העיסוק במושאים שונים, גשמיים או רוחניים, שאודותיהם נסוב הקשר בין בני-אדם ועליו מבוססת התקשורת ביניהם. לא פעם, העדר דיוק הוא שורש הקלקול. משהו בסיסי שגוי כאן משורשו: טילים? מחרטות? אולי בכלל מייצרים שם חארטות?
נ.ב.
אני שמח שכל טייסינו שבו בשלום לבסיסם וכל רע לא אונה לאיש מהם. הם, מן הסתם, יודעים (האמנם?) מה בדיוק הפציצו שם.
