לפלשתינים יש הנהגה דו ראשית, פת"ח וחמאס. שתי הנהגות המצויות ביריבות ובעימות פנימי מתמיד, שהולך ומתעצם, למרות הצגת "הסכם הפיוס" הוירטואלי שנחתם לאחרונה. בעזה קיימת "מדינת" חמאסטן, בהנהגת החמאס ובראשה הנייה. ביהודה ושומרון קיימת "מדינת" פתחלנד, בהנהגת הפת"ח ובראשה אבו מאזן. שתי הנהגות. שני ארגונים. שתי טריטוריות. האחת נחשבת לדתית קיצונית, השנייה נחשבת לדתית מתונה.
לשני הארגונים היריבים יש מטרה יעודית משותפת, למרות המחלוקת הפנימית להשגתה. המטרה לחיסול הישות הציונית, על-פי "תורת השלבים", גם אם הדבר יתמשך לאורך שנים. החמאס מאמין ופועל נגד ישראל רק בדרך הטרור וה"התנגדות". ואילו הפת"ח מאמין ופועל גם בדרך המדינית. לשתי ההנהגות יש אחדות המטרה האסטרטגית נגד ישראל, תוך כדי יריבות ומחלוקת טקטית על דרכי הפעולה. זו האמת שרבים מהמעורבים מנסים להסתירה ולהתכחש לקיומה.
בעקבות שחרור 1,000 האסירים הפלשתינים, בעסקת שליט, בין ישראל לחמאס, בתיווך המצרי גרמני, וכתוצאה מהכשלון של אבו מאזן בעצרת האו"מ, להעביר החלטה להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67', המסקנות חדות וברורות, בדעת הקהל הפלשתינית על כל פלגיה. הטרור החמאסי מנצח ומציג הישגים. הדיפלומטיה המדינית של הפת"ח נכשלה ללא השגים. שני אירועים שתהיה להם השפעה רבה לעתיד יחסי הכוחות הפנימיים בין הפת"ח לחמאס מצד אחד, וליחסים העתידיים עם ישראל מצד שני.
בשנת 2012 אמורות להתקיים בחירות כלליות אצל הפלשתינים. תמונת המצב הנוכחית של יוקרה, פופולריות והשגים לחמאס וכשלון לפת"ח, יובילו בסבירות רבה לניצחון החמאס בבחירות גם בגדה ולא רק בעזה. ראוי להזכיר שגם בבחירות הקודמות, תחת לחץ ופיקוח אמריקני, ניצח החמאס גם בערי הגדה.
על-רקע מציאות חדשה זו נשאלות מספר שאלות:
- האם ישראל צריכה ויכולה לפתוח ביוזמה מדינית חדשה?
- האם לפתוח אולי גם בהידברות עם החמאס?
- איזו תועלת ממשית תהיה, אם בכלל, ביוזמות חדשות שכאלה?
- האם על ישראל לעשות ויתורים נוספים לאבו מאזן בהנחה שהחמאס ישתלט
- על רמאללה לאחר הבחירות?
למכלול השאלות הללו ורבות נוספות, אין תשובה משכנעת לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו מהאופוזיצה, ולאף אחד מהמדינאים המתווכים מהעולם, שלוחצים לחדש את תהליך השלום. שמונה עשרה שנות יוזמות, שיחות, הצעות וועידות שלום שהיו ונכשלו הוכיחו כי "תהליך שלום" אפשר להנשים ולתחזק אך לא ניתן להגיע לשלום, לביטחון, לפשרה ולקץ הסכסוך.
רוב מעצבי דעת הקהל, בארץ ובעולם, מקרב הפוליטיקאים והעיתונאים שיש להם ניסיון ומעורבות בסכסוך הישראלי פלשתיני, עדיין לא מוכנים להודות כי הפלשתינים רוצים "צדק" ולא פשרה, מדינה וקץ הסכסוך. "צדק פלשתיני" משמעותו זכות השיבה לפלשתין השלמה ללא אף יהודי בתוכה. הם אומרים זאת, אבל אנחנו לא מאמינים להם. נאיביות של הונאה עצמית.
פוליטיקאים מטבעם מייצרים לרוב אופטימיות מגויסת גם כשהמציאות מיאשת. ואולם ל"אופטימיות" שכזו יש תוצאות של אסונות וכשלונות, כפי שקרו כבר, לאחר הסכמי אוסלו וההינתקות.
לפי כך, גם בימים אלה של לחצים גוברים על ישראל לפתוח ביוזמה מדינית חדשה, חוזרים הטקסטים הלעוסים של "תעשיית השלום" שתובעים מישראל: "רעיונות חדשים", "צעדים בוני אמון", לקחת "סיכונים מחושבים", לנצל את "חלון ההזדמנויות", להסכים ל"ויתורים כואבים", "להציג אופק מדיני", לתת "צ'אנס קבוע" למרות כל פיגוע.
מהצד הפלשתיני הם לא תובעים מאומה. נישאלת השאלה מה עוד אפשר לחדש ולהציע? איזה רעיון מקורי חדשני ניתן להפיק? האם אין גבול לאופטימיות דיפלומטית מגויסת?
צריך להיות ריאלי ולהודות שבנסיבות הקימות אין שום סיכויי להגיע לפתרון, להסכמה ולקץ הסכסוך. הפלשתינים לא יסכימו לעולם על ויתור זכות השיבה, וישראל לעולם לא תסכים לתביעה זו. הפלשתינים לא יסכימו למדינה פלשתינית מפורזת. וישראל לא תסכים לפלשתין מחומשת. אין אף מנהיג פלשתיני שיהיה לו האומץ לעמוד מול כל הפליטים במחנות בשטחים ובארצות ערב ולחתום על הסכם על ויתור זכות השיבה. גם המהפכות במדינות ערב לא יאפשרו ולא יעודדו מנהיגים פלשתינים להסכים על פשרות ממשיות עם ישראל.
לאור מכלול העובדות של המציאות הקיימת צריך להודות שאין שום סיכוי בשלב זה להגיע לפתרון ולשלום. כל מה שנותר הוא לקיים ולתחזק את התהליך המוכר והישן. שלום וירטואלי ללא ביטחון ריאלי הוא סכנה.
