התקשורת המערבית וקשת "מומחיה" נגועים בקוצר ראייה משווע בכל הנוגע למה שמכונה "האביב הערבי" - קוצר ראייה שמטבע הדברים מחלחל גם לציבור הרחב.
קחו למשל את המשבר בלוב. כרגיל, כל ההתמקדות היא על האדם הפרטי, החולף - קדאפי המת - שעליו ניתן לערום את כל האשמה, בעוד שאף פעם אין מודים בקיומו של הפיל בחדר, של מה שבאמת מניע את אמות הסיפים, של "רוח הזמן" שמאחורי כל ההתקוממויות הללו.
אז עוד רודן ערבי חוסל, והפִּיות כמרקחה: חלקם, הלוקים כרונית בהכרת העולם והמציאות שמוגבלת לניסיונם בלבד, צועקים מתוך נאיביות "דמוקרטיה!", גם כאשר הטובחים בקדאפי קוראים "אלה אכבר!"; ואילו אחרים כוללים בניתוחיהם חסרי המשמעות את קלישאות האזהרה הנבובות.
מכל מקום, פרשנים מערביים רבים של האירועים בלוב משליכים את ערכיהם ואת תפיסותיהם בנוגע למה נכון ומה לא, מה טוב ומה רע, כשהם מתארים את ההתקוממויות הערביות כסימנים חיוביים של דמוקרטיה. בכך הם מפגינים, שוב, את חוסר יכולתם להבין את הציוויליזציה המיוחדת של האיסלאם, שלא לדבר על התאטמותה של המחשבה המוסלמית.
אני נזכר בתובנה רלוונטית במיוחד של הפילוסוף ארתור שופנהאור: "התגלותה של אמת נמנעת ביעילות מירבית לא על-ידי נראוּת שגויה של הדברים המובילה לטעות, ולא ישירות על-ידי יכולת מוגבלת להסיק מסקנות, אלא על-ידי דעות מגובשות מראש, על-ידי דעות קדומות (במקרה של "האביב הערבי" - על-ידי אמונתם של אנשים במערב כי כל האנשים בעולם רוצים דמוקרטיה חילונית דמוקרטית), אשר נראה כי מלכתחילה ניצבות כמכשול בדרך למציאת האמת, כמו רוח נגדית המרחיקה אוניה מן החוף בעוד שהמפרש וההגה עמלים לשווא".
צרות אופקים מגבילה
ואכן, במאה ה-19 גרמנים כמו הגל למשל הבינו כי האירועים העולמיים הרבה פחות קשורים למנהיגים אינדיבידואליים מסויימים, והם יותר תוצרים של רוח הזמן (Zeitgeist), המוגדרת כ"טעם וההשקפות המאפיינות תקופה או דור... הרוח, הגישה או נקודת המבט של זמן או תקופה מסויימים... האווירה הכללית של מקום או מצב והשפעתה על אנשים".
כך לדוגמה שכנתה של לוב, כפי שתוארה ב-2009 בספר "בתוך מצרים". מחברו, ג'והן ר. ברדלי, טען בו, שלא לומר ניבא, כי יש ריח של מהפיכה באוויר; אלא שגם לו הייתה נקודת מבט צרה, בהתעלמו מ"רוח הזמן". הביקורת שלי על ספרו, שנכתבה לפני המהפיכה במצרים, רלוונטית במיוחד כיום:
"לרוע המזל, יש נטיה קצרת ראות לראות כמעט כל בעיה במצרים כתוצר לוואי של
חוסני מובארק, נשיאה של המדינה מאז 1981, שלדעת המחבר הוא 'העבריין המושחת מכולם'. גם עניינים שסביר להניח כי היו תוצרים של זמן או של מקרה - ממצבם של הבדואים של מצרים, המנהלים אותו אורח חיים חסר תקווה זה מאות בשנים, עד להקצנה של מוסלמים שהיא תופעה כלל עולמית - איכשהו מיוחסים למובארק... למעשה, זוהי מגרעתו העיקרית של הספר. בראדלי משוכנע, שאם תיווצר ההזדמנות בסילוקו של מובארק, ייסדו המצרִים חברה ליברלית, שוויונית, נעדרת אפליה מגדרית... ובעודו משוכנע כי מצרים היא תוצר לוואי של מובארק, הקורא נותר תוהה אם דווקא מובארק אינו תוצר לוואי של מצרים".
למעשה, מאז שגורש מובארק השעיר לעזאזל, ואחרי שהתקשורת והמנהיגים במערב געשו והריעו "דמוקרטיה", חוותה מצרים את האלימות האיסלאמית החמורה ביותר - במיוחד מצד אנשי השלטון עצמם - נגד המיעוטים הלא-מוסלמיים המתגוררים בה.
מהו הלקח? כדי להבין את האירועים בקנה המידה הגדול שבו הם מתרחשים, יש להפסיק להתמקד באנשים ספציפיים - בין אם ברודנים ערבים שסולקו (בן-עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קדאפי בלוב) ובין אם במנהיגים ג'יהאדיסטים שחוסלו (אוסמה בן-לאדן ושאר עלומי שם שהממשל האמריקני מתפאר בהריגתם) - ולהתחיל להתמקד בכוחות, ב"רוח הזמן", ובמקרה שלנו - באיסלאם היוצר הן את הבן-לאדנים והן את הרודנים העריצים המדכאים אותם.
לקח זה אינו מוגבל להבנת חשיבותו של "האביב הערבי" בלבד. לאנשים הרבים הסוברים כי בעיותיה של ארה"ב מתחילות ומסתיימות ב
ברק אובמה, חשוב לשקול את ההיגיון שבבסיס הציטוט הבא הלקוח מעיתון צ'כי:
"הסכנה לאמריקה אינה ברק אובמה, אלא הציבור המסוגל להפקיד את מוסד הנשיאות בידי אדם בלתי מנוסה כמוהו. יהיה קל בהרבה להסיג לאחור את מעשי הטיפשות של ממשל אובמה, מאשר להחזיר את השכל הישר ואת השיפוט הבריא שכה נחוצים לציבור בוחרים מושחת המוכן לקבל איש כזה כנשיאם. הבעיה היא הרבה יותר עמוקה ורצינית מאשר מר אובמה, שאינו אלא סימן היכר לתחלואיה של ארה"ב. הטלת האשמה על נסיך השוטים אסור לה לעוור איש מלראות את מכלול השוטים שהמליכו אותו לנסיכם. הרפובליקה האמריקנית מסוגלת לשרוד את ברק אובמה. פחות מתקבל על הדעת שהיא תשרוד את המון השוטים כמו זה שמינה אותו לנשיאם".
לסיכום, מנהיגים אינדיבידואליים אינם גורמים לחברות להיהפך למה שהן; מנהיגים אלה אינם אלא סימן היכר והשתקפות של אותן חברות שמהן הם צומחים.