אונסקו, עבאס, אובמה וגם אנחנו

העובדה היא כי 102 מדינות החברות באונסקו, בהן צרפת, הצביעו בעד קבלת "פלשתינה" כחברה מלאה, 14 התנגדו , בהן ארצות הברית ו,52 בהן בריטניה, נמנעו. העיתונות בעולם עדיין מדווחת על קבלת 'הפלשתינים' ולא על קבלת 'פלשתינה', אבל להיות חברה מלאה באונסקו איננו סיפור של פלשתינים אלא של פלשתינה. כך מונים אותה, כבר היום, המדינה ה175 באונסקו. זה משמעותה של העובדה.

ישראל אינה אוהבת אותה. גם ארצות הברית לא. בשעתו הוציא הנשיא רייגן את ארצו משורות הארגון שנחשב בעיניו כאנטי אמריקני, אולם בוש החזיר אותה כחברה מלאה והיא מכסה היום 22% מתקציבו מפני שהוא נחשב בעיניו כאחד מסוכני התרבות החשובים בעולם. היא מאיימת לציית לחוק קונגרסאי בן חמש עשרה שנה שדורש ממנה להפסיק את הסיוע. אולם זה לא קרה עדיין. העובדה הקיימת היא כי איומיה של ארצות הברית לא הרתיעו את אונסקו ולא את צרפת, אף לא את אנגליה, שלא לדבר על האסיאתיות, על הדרום אמריקניות וכמובן על הערביות. מדד האיום האמריקני צנח צניחה כמעט חופשית. לא רק באונסקו כמובן. אונסקו היא איור למעמדה הגלובאלי של ארצות הברית לפחות בנושאי המזרח התיכון.
לכאורה צריך מחמוד עבאס להיות מרוצה. מי שלא התרשם מן העמדה האמריקנית במרכז אונסקו בפריז לא בטוח כלל ועיקר כי יתרשם ממנה במרכז האו"ם בניו-יורק.

לא זו אף זו, מחמוד עבאס צריך לכאורה להיות מרוצה כי למרות כוחותיו הדלים הוא מתגלה כבעל השפעה מכרעת בזירה הבינלאומית והוא לא רק מביך את ארצות הברית, אלא יוצר משוואת כוחות חדשה ומצייד את שחקני האזור ולא רק האזור, בערכות תוכניות אסטרטגיות חדשות המבוססות על כללי משחק שלא עלו על הדעת אך תמול שלשום. אפשר להוסיף על הסיבות של שמחותיו לכאורה של אבו מאזן גם את השמחה כי המשענת עליה נשענת ישראל, ארצות הברית, על הקונגרס הרפובליקאי שלה, הולכת ומתגלית כמשענת העלולה להיות משענת קנה רצוץ וכי הקוארטט והאו"ם איננו מבצר הגנה אמין על מה שישראל רואה כאינטרס הקיומי שלה.

אבל הוא לא צריך לשמוח. הישגיו היו נאמנים פי כמה אילו הביא את הקמת המדינה הפלשתינית לעולם בתיאום מלא עם ארצות הברית ולא בסיוע של מדינות ידידותיות לארצות הברית ששוב אינן מקבלות את ההגמוניה שלה. הוא בוודאי יודע, כי אם תקום מדינה פלשתינית במסגרת המתכון של שתי מדינות לשני עמים, היא תהיה איתנה יותר ופרובלמאטית פחות בעולם בו ארצות הברית איננה חלשה. הוא יודע כי הוא מתומרן למקום בו הסנטימנטים האנטי-אמריקנים משחקים תפקיד שאיננו קטן מן הסנטימנטים הפרו-פלשתינים. הוא יודע כי לא רק תומכים בו. גם משתמשים בו.

הוא יודע כי האלטרנטיבה לאמריקה באזור לא תטה עימו חסד. הוא יודע כי המשמעות עלולה להיות התפרקותו של חלום הקמת מדינת לאום פלשתינית חילונית דמוקראטית והיסחפות לתוך הנהר ההולך ומתרחב של פונדמנטליזם איסלאמי שאיננו יכול להביא למשכילי הפלשתינים שהפיחו רוח בתנועת הלאום הפלשתינית בשורות משובבות נפש. ירידת מפלס ההרתעה המדינית של ארצות הברית משולב על-פי חוקי הפיזיקה הבינלאומיים בעליית מפלס ההרתעה של האסלם הרדיקאלי.

אבל למחמוד עבאס אין היום כוח לוותר על ניצחונותיו. הוא חבר באונסקו. הוא לא יעצור שם. הוא יהיה חבר מלא בארגונים ובמסגרות בינלאומיות אחרות. הוא לא יעצור בניו-יורק. אם מועצת הביטחון לא תצביע בעבורו, תצביע בעבורו העצרת. אמריקה תתנגד. חולשתה באונסקו לא ימלא את לב מתנגדיה רחמים באו"ם. הם ירצו לראות אותה מוחלשת. זה לא קרה עדיין, אבל למרבה הצער ואולי גם האירוניה, זה כבר עובדה.

ישראל תוכל מעתה להיגרר למשחק כח-של חולשה. היא יכולה לנקוט במדיניות תגמול. היא יכולה להעניש את הרשות על שהיא החליטה להציג מועמדות לחברות באונסקו ויותר מזה על שרוב מדינות העולם אישרו את בחירתה. היא יכולה להחליט להראות לרשות כי פלשתינים שאינם מתואמים עם ישראל באמצעות משא-ומתן, אינם יכולים לצפות ליותר מאשר לפעולות עונשין, עד כדי פירוק הרשות. זה משחק כוח של חולשה. זה משחק כוח השומר לישראל את הגורל ההולך ומסתמן כגורלה של ארצות הברית. ישראל במזרח תיכון בו איבדה ארצות הברית את כוח ההרתעה, היא ישראל פגיעה גם אם היא חזקה, היא ישראל בלתי בטוחה, גם אם כוחה עימה.

ולכן ישראל יכולה מעתה גם לא להיגרר. היא יכולה, וכנראה אין לה אופציה טובה ואמינה יותר, לשוב ולבחון בחינה יצירתית ורבת דמיון וגם תעוזה את מערכות התייחסותה לשאלה הפלשתינית בקונטקסט של העולם בו אנו חיים היום. היא יכולה וכנראה אין לה אופציה טובה יותר מאשר לאותת לארצות הברית ולקווארטט כי היא רואה עצמה מחויבת לקיומו של מזרח תיכון יציב בו אין החתרנות האיסלאמית הרדיקלית הנשענת על ההגנה של מי שפורש היום חסותו על אסאד הטובח הסורי, המנצח במערכה האזורית והגלובאלית. זאת איננה סוגיה של ברירה אידיאולוגית בין ימין לבין שמאל.

זאת סוגיה מדינית, דיפלומטית, מקצועית. מי שחושב שמדינה צריכה לדעת להרחיק ראות מעבר לאופק הצר של היום הפשטני, יודע כי מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה פזילה, לא ימינה ולא שמאלה, אלא התבוננות ממוקדת בשתי עיניה החדות במציאות ובתהליכים הפועלים עליה. זה בנפשה.