מאז חווה ארז עליה מטאורית כמעט. תחילה התקבל לעבודה בערוץ ג'טיקס כבמאי, תסריטאי ומגיש. משם החל להשתלט בהדרגה על כל ערוצי התוכן על הממיר שלכם: יס ("Y בעשר"), ערוץ 2 ("אחרי הכל" של טל ברמן), ערוץ 10 (תוכנית הבוקר עם אפרת רייטן וקובי אוז), ואפילו ערוץ הספורט. ולבסוף הגיע גם ל"HOT", עם תפקיד הפריצה שלו, בערוץ שחיבק אותו בחום והפך אותו לכוכב - מנחה "מהדורה מוגבלת" של "ביפ". אומנם ערוץ נישה, אבל עם קהל צופים נאמן ונלהב שמסוגל להפוך כל תוכנית בו לקאלט.

"מהדורה מוגבלת" רצה במשך חמש עונות. בארבע מהן חלק ארז את הכורסה עם אפרת אברמוב. לחמישית התייצב לבדו. מי שמזלזל במושג "קאלט" בהקשר הזה, צריך לזכור שהתוכנית כבר בוטלה לאחר עונתה הרביעית, ושבה לעונה נוספת רק בלחץ המעריצים. במהלך אותן ארבע עונות התחלף פאנל המצחיקנים שמסביב לשולחן, וארז, כאמור, הגיש את התוכנית לסירוגין עם אברמוב. אולם העונה החמישית הבהירה מי הכוכבים הבולטים שלה: ארז וצמד רעיו, שחר חסון ואבי אטינגר.

אז במה בעצם עלה ארז על עמיתתו אברמוב? בייחודו. אברמוב היא מגישה מוכשרת ורבת חן, והיא המשיכה בהצלחה לפרויקטים אחרים. היא הנחתה את "מהדורה מוגבלת" בצורה מצוינת, אין תלונות. אבל ברור שהיא לא דודו ארז. אף אחד אינו דודו ארז.

דודו ארז הוא מיוחד. הוא שונה. קומיקאים רבים, מצוינים כבינוניים, נעים על אותה קשת קומית של טיפוסים, חיקויים ומניירות. אבל ארז יצר טיפוס משלו, טיפוס שלא ניתן לטעות בזהותו כשהוא מופיע על המסך עם החליפה, התסרוקת המסודרת, המשקפיים. לאלה נוספים שני אלמנטים בולטים: המימיקה הייחודית, שנעה בין רצינות תהומית לאדישות מוחלטת עם שימוש מושכל בגבה המורמת; ודרך ההגייה שבה הוא בוחר להדגיש הברות מסוימות ולמשוך אחרות, כמו במטבע הלשון המפורסם שלו "האם ראוי".

את מבע הפנים החתום לא המציא דודו ארז. קומיקאים גדולים ממנו הבינו עוד הרבה לפניו את הפער הקומי שטמון בין הבעה רצינית למעשה מגוחך. באסטר קיטון עשה קריירה מפני האבן שלו. אפילו ליאור שליין - מושא לעג מועדף בתוכניות של ארז - היה פעם כזה, זורק פאנצ'ים בלי להזיז שריר בפנים, לפני שהפך לטאלנט בפני עצמו שנאלץ להגיב בצחוק מוגזם למרואיינים. הטריק הזה הוא כמובן אלף-בית של תוכניות מתיחות - לשמור על רצינות נוכח בדיחה - ואין פלא שארז אכן החל את דרכו בתוכנית מתיחות בג'טיקס ("קומי קומי"). את הטכניקה הזו הוא שכלל בהמשך כמראיין ב"Y בעשר", אצל טל ברמן ובערוץ הספורט, וגם כשהצטרף לצוות ארץ נהדרת, בפינה שהקדימה את הישראלי היפה של יובל סמו.

מעבר לכך, הפרסונה של ארז משיגה את הפער בין דמות שנראית מאוד משעממת כלפי חוץ, ומתגלה כבעלת מוח חד אך מעוות מבפנים. מתחת לחזות המהוגנת מסתתר טיפוס קצת מטורף ומאוד גס שמשוחח עם חבריו לפאנל על פורנו וזונות ומחזיק להקת מעודדות מחרמנות. בשדות אחרים מעולם הטלוויזיה זה היה מטריד על גבול הפלילי. אבל בנישה של "ביפ", ואפילו של שידורי הלילה בערוץ 2, זה תופס.

אפשר להגיד שמאז תחילת דרכו דודו ארז ממחזר את דמותו. בסדר, הוא לא מגוון במיוחד, זה נכון, וזה גם ישרטט כפי הנראה את תקרת הזכוכית בה יחבט ראשו כשינסה להמשיך ולהתפתח כקומיקאי (למשל, כניסה במשרה מלאה לעבודה ב"ארץ נהדרת" כל עוד תקן המגיש תפוס). אבל מדוע שיהיה מגוון? הדמות הדודו-ארזית תפסה חזק, והיא מציעה משהו אחר למי שרוצה להשתמש בה. "מהדורה מוגבלת", "לילה בכיף" ו"טלוויזיה במיטבה" הן כולן ואריאציות על ארז ועל הדינמיקה שלו עם חסון ואטינגר (טיפוס מופרע ויוצא דופן בפני עצמו). התוכנית החדשה שלו - "זהירות, טלוויזיה" - ממשיכה להשתמש בנוסחה הזו, גם אם הפעם לא מדובר בתוכנית אירוח אלא במיני סדרה מוקומנטרית. ההיסטוריה הקצרה מלמדת שמה שדודו ארז עושה בשנים האחרונות הופך לקאלט. ולמה לא, בעצם? הוא ראוי.