שאלת המאחזים כסימפטום לבעיה מנהיגותית

קריאתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להתיישבות ביהודה ובשומרון רק במקומות חוקיים, מהווה התחמקות טקטית בלבד מסוגיית המאחזים והשכונות שהוגדרו בבג"ץ כלא חוקיים. הסיבה לכך היא התפישה המשפטית ההולכת וקונה מקום במערכת המשפט הישראלית והוראה באדמות אלו שטח שכמעט תמיד נמצא בבעלות פלשתינית עקרונית כל עוד לא הוכח אחרת.

על-פי הראייה הזו הנגזרת מהתפישה השוללת את הריבונות הישראלית ביו"ש, כל פלשתיני שיטען על קרקע לא מעובדת ביו"ש יזכה ליתרון רב-עוצמה שיחייב את הצד השני, קרי המתיישבים, להוכיח את שקריות טענותיו. עמדה כזו ושאר העמדות המתייחסות ליו"ש כשטח כבוש היא פועל יוצא ברור של המציאות בה ראש הממשלה נמנע מלהילחם במיעוט שמאלני אליטיסטי שמנסה לקדם את השקפת העולם שלו בכלים משפטיים בניגוד ברור לעמדת הרוב בישראל.

ההימנעות הזו מבחינה רבה היא המאפיין השלטוני המובהק ביותר של ממשלת נתניהו השנייה. הדוגמאות לכך הן רבות: במקום להכניע את מפלצת הטרור שצומחת ברצועת עזה העדיפו נתניהו וברק לקיים עם הישות הזו הפסקת אש במחיר של הפקרה מתמשכת של תושבי הדרום. כך קרה גם ביחס לעסקת שליט כשהממשלה העדיפה לשחרר 1,027 אסירים כדי לקנות שקט תעשייתי במקום לנסות לפעול בדרך צבאית או לסרב לעסקה ממניעים ביטחוניים טהורים. חמור מכך גם בגל השביתות והמחאות האחרון שחלף על ישראל בקיץ: העובדים הסוציאליים, הרופאים והמתמחים, הקריאות לצדק חברתי וסוגיית עובדי הקבלן מעדיף ראש הממשלה שאחרים יתנהלו מול המשברים כשבדרך כלל הוא קונה את השקט במחיר של הסכמים בעייתיים ביותר עם המגזר התוסס הנוכחי.

אלא שסגנון קבלת ההחלטות הזה מסוכן למדינת ישראל ומהווה כשל תפקודי חמור של ההנהגה. חברה מרובת שסעים ואיומים, כמו שכך המציאות בישראל, אינה יכולה להרשות לעצמה מנהיג שעיקר המוטו שלו הוא בריחה מהחלטות והתחבאות מאחורי תירוצים משפטיים, פוליטיים, ביטחוניים ומדיניים. שהרי בריחה כזו לא פותרת את בעיות היסוד וגם לא מייצבת את השברים החברתיים והאחרים עימם כולנו מתמודדים, אלא רק מכסה אותם באקמולים ובפלסטרים. הכיסוי הזה, הטיוח הכללי של פני השטח, מעצים את המורסות והמוגלות שנמצאות בפנים ומקרב את המשבר הבא, תהיה צורתו אשר תהיה, בצעדי ענק.

חמור מכך - חוסר תפקוד מנהיגותי הוא מחלה שגוררת בעקבותיה לחצים מדיניים וביטחוניים מבחוץ, במיוחד בנושאים בוערים כמו הטרור החמאסי והחיזבאללי והאיום הגרעיני מטהרן. שהרי בעולם המדיני מדינות לא נמדדות על-פי מוסריותן אלא על-פי כוחן הראלי במאבקי הכוח הבינלאומיים. מבחינה זו האובססיה הישראלית לשקט תעשייתי גם במחיר ויתור על עקרונות ביטחוניים היא שתמנע בסופו של יום את פתרון בעיות הטרור האזוריות, שלא לדבר שהיא תמנע כל מתקפה באירן. הסיבה לכך היא פשוטה ביותר, המערב לא יצא להרפתקה צבאית באירן, שתעמת אותו עם האיסלאם, בלי החשש שישראל תתקוף לפניו ותייצר משבר צבאי חמור יותר. במילא כשלא כך הם פני הדברים בישראל המערב תמיד יעדיף שיחות שלום והשלמה עם המטורפים מטהרן שהאלימות שלהם מהותית ומשפיעה יותר מכל נאום טוב וחסר משמעות של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב.

פורסם במקור ראשון