המושב הנוכחי של הכנסת יקבל הכרעה היסטורית בין שתי גישות קוטביות. האחת מבטאת את הכתוב בהכרזת העצמאות: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". הגישה השנייה גורסת כי "הציונות היא גזענות" וכי עצם קיומה של מדינת לאום יהודית אינו ראוי וסותר את עקרונות הדמוקרטיה.
כ-40 חברי כנסת חתמו על הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הסעיף הראשון בה קובע: "מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, בו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על-פי מורשתו התרבותית וההיסטורית". הסעיף השני מדגיש כי "מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".
חסידיו של קדאפי בכנסת כבר דרשו להסיר את ההצעה בטענה כי מדובר בחוק גזעני. דרישתם לא נענתה. אך חבריהם פתחו במערכה הרת גורל, שמטרתה למנוע בכל מחיר את קבלת החוק בנוסחו הנוכחי או בכל נוסח אחר.
שמחתי לסייע בניסוח הצעת החוק, בפרט בשעה זו שכה רבים בעולם, במזרח התיכון ובישראל גופא, קוראים תגר על זכות קיומה של המדינה. לטעמי, עקרונות היסוד של מדינת ישראל כפי שנוסחו בהכרזת העצמאות - הן זכותו של העם היהודי לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל בתוקף זכותו "הטבעית וההיסטורית", והן חובת המדינה לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" - הם עקרונות אלמותיים. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך ראוי שיהיה וכך גם מובטח בתיקונים שהתקבלו ב-1994 לשניים מחוקי היסוד. מי שטוען לסתירה בין מהותה הלאומית של המדינה ובין אופייה הדמוקרטי, מתעלם מכך שמרבית המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום ולמעשה שולל את לגיטימיות קיומן של המפוארות שבדמוקרטיות.
מורך לב
על-פי דיווחים בתקשורת, התערב גם היועץ המשפטי של הכנסת עו"ד איל ינון בוויכוח שהוא במהותו פוליטי ולא משפטי. למרות שהבהיר כי הצעת החוק היא "חוקתית ולגיטימית", טען כי ההצעה מפרה את ה"איזון האופקי" בין שני חלקי הנוסחה של מדינה "יהודית ודמוקרטית", שלגישתו הוא האיזון שנקבע בהכרזת העצמאות, ויוצרת איזון "אנכי", כלומר מכפיפה את אופיה הדמוקרטי של המדינה לזהותה היהודית.
אולם דומה כי נשכח מהדובר תוכנה של הכרזת העצמאות, וייתכן כי גם אינו מודע לדבריו של השופט
אהרן ברק (בספרו "שופט בחברה דמוקרטית", 2004): "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי-על-חוקי. הם משפיעים על פירושם של כל חוקי היסוד ומשפיעים בכך על חוקיותם של כל החוקים... חזקה היא כי כל חוק של הכנסת וכל צו של הממשלה נועדו להגשים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". שערו בנפשכם מה רבה הייתה התרעומת, לו נכללו משפטים אלה בנוסח זה בהצעת החוק.
הסעיף הראשון בהצעת החוק, המבהיר את מהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת זכותו הייחודית של העם היהודי למימוש ההגדרה העצמית, מסתיים כמתבקש במילים: "האמור בחוק יסוד זה או בכל דבר חקיקה אחר יפורש לאור הקבוע בסעיף זה". אך הנחייה זו אינה חלה - בניגוד לטענת המבקרים - על חלקי החוק האחרים.
רבים מן המתנגדים, וביניהם כאלה המערערים על זכות קיומה של המדינה, מסווים את כוונותיהם ומנגחים כמה מסעיפיה של הצעת החוק, שרובם ככולם מתבססים על חוקים ועל הסדרים קיימים - החל בחוק השבות וכלה במעמדם של סמלי המדינה.
פרופ' למדע המדינה טען כי מדובר בחוק תיאוקרטי, שכן נקבע בו כי בשאלות שאין להן תשובה בחקיקה, יכריע בית המשפט "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". אלא שמדובר בהעתקה מחוק יסודות המשפט, שהתקבל כבר ב-1980. ישראל לא הפכה אז לתיאוקרטיה ומשמעותו המעשית של החוק דלה.
סעיף אחר שמשך אליו את אש המתנגדים קובע כי "עברית היא שפה רשמית של המדינה". עם זאת, הסעיף קובע כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". סוגיית השפה, שמקורה בסימן 82 של "דבר המלך במועצתו" משנת 1922, אינה פשוטה. בית המשפט התייחס לנושא בכמה פסיקות אך נמנע מהכרעה חדה. ברור שעברית היא שפת המדינה, כשם שברור כי יש לכבד את השפה הערבית ולהעניק נגישות לדובריה. הסעיף מקבע מצב קיים. היוזם המוביל של הצעת החוק ח"כ
אבי דיכטר אינו רק דובר ערבית רהוטה, אלא תומך, ככותב השורות הללו, בהוראת חובה של השפה הערבית בבתי הספר.
ההתנפלות על החוק על-ידי גורמים קיצוניים ועל-ידי אינטרסנטים פוליטיים בכנסת, בתקשורת ובאקדמיה הניבה פיק ברכיים ומורך לב אפילו בקרב כמה מיוזמי החוק. המדובר בחוק שהוא בעיקרו בעל משמעות סמלית, אך חשיבותו יוצאת דופן. כשיונח על שולחן ועדת חוקה, חוק ומשפט ראוי יהיה לבדוק בו כל פסיק וכל תג. ואולם, מי שמרים את ידו על החוק בשלב הנוכחי, מערער על סיבת הקיום של מדינת ישראל.
