בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
גברים דתיים, הם רק רוצים לרקוד
|
הסרט קבוצת ריקוד של גברים דתיים, מזכיר להפליא את הדרמה "חיים אחרים", ששודרה גם היא בקשת. בניסיון ליצר אהדה וסימפטיה בין מחנות יריבים, הדוקומנטרי לא מצליח לייצר צו פיוס, אלא רק לסמן גבולות בפירואטים
|
קבוצת ריקוד. שתי ציפורים במכה אחת [צילום: מן הטלוויזיה]
|
|
|
|
|
|
גברים רוקדים הם קוריוז. גם בחברה מערבית נאורה, גם במדינה שמארחת את מיכאל ברישניקוב, גם בטלוויזיה שבה זכה גבר בנולד לרקוד, גברים רוקדים הם עדיין לא עניין מובן מאליו. זה עדיין אייטם טוב לכתבה או לסרט. ואם גברים רוקדים הם אייטם טוב, לא כל שכן גברים רוקדים עם כיפות. גברים שכאלה הם הגיבורים של "לא תרקוד", סרטם התיעודי של אייל סלע ויוחאי חדד. הסרט, המתעד את קורותיו של בית הספר למחול ולתנועה "כל עצמותיי תאמרנה", בית ספר למחול לגברים דתיים, תופס שתי ציפורים במכה אחת - גם גברים, גם דתיים, וכולם רוקדים. וריאציה דוקומנטרית ואם הריקוד הזה נראה לכם מוכר, זה רק מפני שכבר ראיתם את עוז זהבי עושה אותו בסדרת הדרמה חיים אחרים. זהבי גילם שם תלמיד ישיבה שנפצע בצבא, מחפש דרכי שיקום, מגלה את עולם המחול, וצולל לתוכו כמו ברבור לבן לתוך האגם. על בחור כמו זהבי ניחתות צרות כפולות: אם לא די בגבריות שעומדת למבחן הסטיגמות והלעג (עיין ערך "בילי אליוט"), הרי שהגבר הדתי צריך להתמודד גם עם התנגשות הערכים בין השמרנות בבית לליברליות בסטודיו. אם להשתמש בשם המקורי של "לא נפסיק לרקוד", מדובר במלחמת עולמות. "לא תרקוד" היא מעין וריאציה דוקומנטרית על "חיים אחרים" (שתיהן מבית "קשת"). יש בה אפילו גיבור שכמו בן דמותו של זהבי משתמש במחול כתהליך טרפויטי להתמודדות עם שירותו הצבאי. אם הסיפור ב"חיים אחרים" נראה חריג ומעניין, בא "לא תרקוד" ומגלה שכרגיל, המציאות עולה על כל דמיון, אף תסריט אינו מופרך מכדי להיות מציאותי, ומחול אינו מונופול חילוני. מי שממעיט מחשיבות האירוע צריך להקשיב לסלע ולחדד, הרואים בהופעתם הפומבית הראשונה של הרקדנים ערב היסטורי, לא פחות. לפחות צרה אחת שנפלה על כתפי זהבי נחסכה מרקדני "לא תרקוד": צרת הנשים. אותן פשוט הדירו מכל העניין. זהבי האומלל, שרקד בקבוצה מעורבת, חשף את עצמו לסכנות הרות אסון של התאהבות, התחרמנות ואלוהים יודע מה עוד. רקדני "כל עצמותיי תאמרנה" חסינים מפני סכנות דומות. אם קול באישה ערווה, תהיו בטוחים שגם השוק החשוף שלה באותו מצב. גבר דתי לא רוצה לראות אישה בבגדים מינימליים מנענעת ירכיים לצדו. בעצם, למה בגדים מינימליים? הרי רק לא מזמן נשלחו חיילות צה"ל - בלבוש צה"לי מלא, ארוך ומגושם, מדי ב' עם סקס אפיל של נהג משאית - לחולל בנפרד ממעגלי הריקוד של שמחת תורה. לא צריך טייטס בשביל לשלהב את הגבר הדתי. פיזוז עם כיפה אבל מי אמר שאם אין נשים גם אין צרות? הבעיות של הרקדן הדתי לא מסתיימות בהדרת בחורות, וגם לא בקריאות לעג ועקיצות של גברים אחרים. הרקדן הדתי צריך להתמודד עם היהדות כולה - היהדות שלא ממש משתגעת אחרי פולחן הגוף המערבי. היהדות שהביאה לגיבושו של הדימוי היהודי הקלאסי של גבר חלש וחיוור, שצריך ללמוד תורה ולא לשחק כדורגל. ובטח שלא לרקוד. הרקדנים של "לא תרקוד" רוצים לרקוד. הבחירה שלהם אמיצה ומתריסה. הסרט מלווה אותם בעימותים מול בני משפחתם. אלו עימותים מתונים מאוד; בני המשפחה מדברים על אי נוחות, על מבוכה ועל חוסר הסכמה, אבל הם גם מחבקים ומשלימים. ובכל זאת, ברור שלרקדנים הדתיים לא קל, והם מנהלים מעין חיים כפולים. מרבית הזמן נשאר "לא תרקוד" בין קירות הסטודיו, משאיר את גיבוריו מבודדים, חופשיים בגופם בסביבה הסגורה והמגוננת של עולם המחול. גבולות בפירואט בימים האחרונים הציבור הדתי והציבור החילוני מתנהלים על מסלול התנגשות ומתעמתים כמעט בכל זירה ציבורית. "לא תרקוד" מהדהד כמה מהשאלות שעולות בעימותים האלה: עניינים של צניעות, הגשמה עצמית, עימות ערכי פנימי בתוך הציבור הדתי. אפילו הדרת הנשים מבהירה היטב את ההשקפה הדתית בעניין. גם שאלת מימונו של בית הספר, שאינו זוכה לתמיכה ממשלתית, מעלה נקודה למחשבה. מאמן הרקדנים מספר כי הממסד רואה בהם קבוצה סקטוריאלית, ומפנה אותם לגייס כספים מהמגזר הדתי - ממש כמו שהחילונים תמיד דורשים. אבל האם להקה של גברים דתיים ראויה לתמיכה ציבורית? אולי דווקא משום היותה מיעוט חריג בתוך קבוצה שמרנית היא זקוקה לגיבוי הזה? הרי גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא רואים אצלנו, וגברים דתיים שרוקדים - עוד פחות. סלע וחדד מציעים הצצה מסקרנת על קבוצה יוצאת דופן בקהילה שנתפסת כגוש מונוליתי. הצצות כאלה נוטות לערער על התפיסות המקובלות, בניסיון ליצור אהדה וסימפטיה בין מחנות יריבים (ומבחינה אידיאולוגית מדובר במחנות יריבים). הצופה החילוני אמור להתרשם מיציאתם הנועזת כנגד שמרנות הדת, הצופה הדתי מנגד אמור להתרשם מהבחירה שלהם למצוא לעצמם נתיב פורץ דרך בתוך הדת מבלי להתנער ממנה. אבל קשה לראות ב"לא תרקוד" צו פיוס. לא כל עוד הריקוד הזה נתפס כבעייתי גם בקרב הדתיים (איפה הצניעות?) וגם בקרב החילונים (איפה הנשים?). הוא יכול להיות גשר, אבל נדמה שהוא בעיקר מסמן את קו הגבול. כי מה יש לנו כאן בסופו של דבר? חבורה קטנה של גברים דתיים שרוצים לרקוד. מבלי שיפריעו להם, מבלי שהם מפריעים לאיש. אולי זה בדיוק מה שהחברה הישראלית צריכה היום - מישהו שישרטט לה את הגבולות. גם אם הוא משרטט אותו בפירואטים.
|
תאריך:
|
25/11/2011
|
|
|
עודכן:
|
25/11/2011
|
|
ניב שטנדל
|
גברים דתיים, הם רק רוצים לרקוד
|
|
"אי-אפשר עתה לנחש מה היה צלצולו של המבטא העברי בימי אבותינו הקדמונים, ואולם דבר אחד ברור - מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקה. הם לא דברו בחפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה - בקיצור, לא ידעו את אופן-הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו".
|
|
|
בחודשים האחרונים הולכת וגוברת ההתנפלות על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בניסיון ברור ומכוער לסכל ביצוע ארגון-מחדש בגופי התקשורת המוחזקים על-ידי הממשלה, ובראשם: רשות השידור, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית. כמעט מדי יום מפרסמים כלי התקשורת המסחריים הנשלטים על-ידי בעלי הון, חשיפות, כביכול, וביקורות מרושעות, בניסיון להרתיע את נתניהו ושריו מלבצע את תוכניותיהם לטובת אזרחי ישראל.
|
|
|
היום יש ליקוי חמה בשעות הבוקר, ב-2.37 מעלות במזל קשת. זו נקודה רגישה לכל הקשור לענף התעופה (ההשפעה תהיה לאורך כמה חודשים). הימים הקרובים מתאימים יותר לעזרה לזולת. אין מקום להתבטאויות או להרפתקאות כוחניות, וכל מה שתעשו ממניעים אגואיסטיים לא יצליח.
|
|
|
זה היה בשנות השמונים בהרי הצ'ימגאן, אזור נופש קסום באוזבקיסטן שבברית-המועצות לשעבר. ישבתי בלובי של אחד מבתי המלון וחיכיתי לאמי ז"ל שעשתה סידורי עזיבה אחרונים לפני החזרה הביתה. כשסיימה את הסידורים שבה אמי נפעמת כולה ממפגש אקראי בלובי עם אורחים מסוריה. הסורים שאלו אותה למוצאה והיא ענתה להם כמובן שהיא שייכת לעם היהודי. להפתעתה, היא לא שמעה מהם דברי ארס ושטנה אלא שבחים לתוצרת חקלאית מישראל. "עזבי את הפוליטיקה", אמרו הסורים, "מלחמה או לא, לא נוותר על תפוחים מישראל".
|
|
|
בלחץ המשנה ליועמ"ש מייק בלאס וראש מחלקת הבג"צים אסנת מנדל, משקיע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין מאמצי-על לטרפוד צוות המאחזים שנתניהו מבקש לקדם. השפן האחרון שיצא מהכובע הוא ההתעקשות למנות את הפצ"ר הפורש, אביחי מנדלבליט, לראש הצוות. המשמעות הפשוטה היא מסמוס דה-פקטו של יזמת ראש הממשלה והכשרת הקרקע להריסת היישובים הלא מוכרים- מגרון, אסף, עמונה וגבעת האולפנה.
|
|
|
|